ב-25 במאי תגיע לבארבי התל אביבי אחת מלהקות האינדי הכי מוערכות של השנים האחרונות – Real Estate.
בועז כהן כתב עבורנו פוסט נהדר שיכין אתכם כמו שצריך להופעה…
יש משהו אנגלי מאוד בהרכב האמריקאי הזה מניו ג'רזי, ריל אסטייט, להקה שגם השם שלה מזכיר לי משום מה את התפאורה האפורה (והמאוד אהובה) של רחובות לונדון, עם הגיטרות האלה שהן תמהיל של הסאנדייז ושל פלט ושל הלא'ז, גיטרות שצובעות את השמיים בצבעים של קשת אחרי גשם, באס אפקטיבי (אלכס בליקר, שגם כתב ושר את אחד השירים היפים בתקליט) וקולות שנמזגים נמסכים נמהלים זה לתוך זה כמו שיטוט במזרח לונדון, או בדאון טאון שיקגו (המקום שבו הוקלט רוב האלבום "אטלס") וברחובות הקטנים של ניו ג'רזי, עם ציורי גרפיטי, החנויות ההיפסטריות הקטנות והמעוצבות. אטלס הוא תקליט צבעוני כמו סרט צרפתי בשחור-לבן. מניפת הגוונים נפרשת בתוך ראשך פנימה, הפרשנות היא שלך, בינך לבינך.
"אטלס" הוא התכתבות מודעת, נוסטלגית, רומנטית, מהורהרת, מעורערת, עם שנות השישים מצד אחד (הבירדז של ג'ין קלארק ודייויד קרוסבי ורוג'ר מקגווין וגם עם להקות שוגייזינג של שנות התשעים המוקדמות) ועם שנות השמונים, גיטרות 12 מיתרים וגיטרות חשמליות טובלות בערפל, האינדי האמריקאי מעולם לא נשמע יותר בריטי והלהקה הניו יורקית הזו שמוציאה אלבומים מ-2009, היא בו-זמנית מודרנית אבל גם עומדת על כתפי ענקים מן העבר. מבין שלושת התקליטים של ריל אסטייט זה היפה שבהם. זה העצוב שבהם. תקליט של שמיים אפורים וגשם מטפטף, תקליט של יום ראשון אחר הצהריים, כשהשעון מתקתק לאחור אל יום העבודה (שני) שלמחרת, זהו תקליט של סתיו-חורף, תקליט של שלוליות, של נערים מעשנים סיגריות מאחורי הקיוסק של התיכון, חולמים על אהבה שחמקה, תקליט של בחורים שרוצים להתעטף בחום אבל מוצאים משמעות בהתעטפות במעיל ביום קר. במובנים רבים "אטלס" הוא תקליט מאוד…ירושלמי. כתב פעם אבנר שטראוס: "בירושלים השמיים נמוכים יותר, בירושלים אפילו שקט מדבר". הסולן של ריל אסטייט, מרטין קורטני, הוא זמר מהורהר. נדמה שהוא שר, מנגן וחולם בו-זמנית, על היום הבא, על האהבה הבאה, על השנה הבאה. הגיטרות של מתיו מונדניל וההרמוניות הקוליות שעוטפות אותו כמו מסך עשן מתוק מאפשרות לו להצטייר כדובר צעיר של דור שהאלוהים שלו עייף והוא עצמו מחפש להיאחז ביופי כמו אדם המטפס על קיר חלק ושואף למצוא זיזים כדי להיאחז ולעבור אל הצד השני של החומה, שם אולי מצפה שדה ירוק פתוח הנפרש אל האופק.
"אטלס" הוא לא תקליט קודר אלא אלבום חלום, או יותר נכון של תחושת החלום אחרי שהתעוררת, כשבראשך רק שביבי זיכרון מתחושות ורגשות, ולא סיפור המעשה עצמו. "אטלס" הוא פס-קול של מלנכוליה ענוגה – הקשיבו לקטע האינסטרומנטלי היפהפה שהלחין הגיטריסט מת'יו מונדנייל, רצועה מספר ארבע – זהו אינדי-רוך שלא מתחמק מן התשוקה ליופי. היופי הוא משמעות. גם העגמומיות. אחד משלושת האלבומים הכי יפים של השנים האחרונות, לצד "מורנינג פייז" של בק ו"בנג'י" של סאן קיל מון.
בועז כהן
שדרן רדיו קול ישראל – 88fm – עורך ומגיש תכנית הבוקר "רוקר טוב"
מרצה לתרבות בת זמננו
מחבר הספר "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים"
עורך הביוגרפיה "דייויד בואי" מאת מרק ספיץ והאוטוביוגרפיה של פטי סמית "רק ילדים"
על הפקת ההופעה אחראית חברת ההפקות ZUZZ Agency
–איוונט
–כרטיסים
COMMENTS