לבן בחלום שחור: על "Henry's Dream" של ניק קייב

מכל האלבומים של ניק קייב, ותודה לאל לא חסרים כאלה, אני תמיד מוצא עצמי חוזר לאחד שמסקרן אותי יותר מכולם, אלבומו השביעי במספר – 'חלומו של הנרי'. היום בדיוק לפני 24 שנים יצא אותו אלבום שפתח אותי לקריירה הנפלאה, הרבגונית, התאטרלית והאפלה של היוצר האוסטרלי. אלבום שלמרות שניק קייב עצמו לא היה מרוצה ממנו בלשון המעטה – אני בהחלט מוריד בפניו את הכובע.

Nick-Cave-shot-by-Steve-Doublenoborder

חלומו של הנרי הוא בעצם אסופה של סיפורים; אבא של הנרי, כריסטינה, ג'ק, סאלי, ואישתו של ג'ון פין. סיפורים שהם שירים נפלאים ביחד וגם לחוד. לי באופן אישי זה מאוד מזכיר את סרג'נט פפר של החיפושיות, אלבום קונספט שלא באמת עונה על כל החוקים ועדיין מצליח להשאר שלם כמו אלבומי קונספט קלאסיים דוגמת החומה של פינק פלויד וטומי של ה-מי. ניק קייב מצליח להכנס לרשימה של הענקים האלו באלבום מופתי שמשלב גיטרות מלוכלכות לצד בלדות שמזכירות את The Boatman's Call. ניק קייב מטיף יותר משר, תמיד היה לו קול שגורם לשערות לסמור, וכאן, עבורי, הוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר. אה כן, ותוסיפו לכל זה את הזרעים הרעים שלו.

האלבום הזה הוא בעצם מסע. כזה שכדאי לגמוע מהתחלה ועד הסוף. והמסע מתחיל עם "Papa Won't Leave You, Henry" בצורה שהיא לא פחות ממבריקה ושאפתנית – הגיטרות המהירות והצווחות לצד הלהקה שאיתו שמלווים גם בקולות הרקע ומעניקים את הטאץ' המושלם, מסוג השירים בהם אפשר פשוט לעצום עיניים ולראות בדיוק את מה שניק קייב רוצה שתראו, זה נכון לרוב האלבום אבל פה זה מורגש בצורה יוצאת דופן.

עוד לא הספקנו להרגע מהפתיחה המנצחת ונדמה שקייב רק מתחמם. "I Had a Dream, Joe" מעלה את הדרמה שבפתיחה בעוד שלב – זו הפתיחה הרגועה והסוף השקט המתעתעים, המוזיקה שמשתוללת בין לבין, וקייב כמטיף המושלם. הכול ביחד מתחבר לשיר אפל שלא נותן טיפת מנוחה. האוזניים דרוכות ומוכנות לקבל עוד…

אבל האלבום הזה הוא לא רק אפל ודרמטי, בשיר "Straight to You" ניק קייב מצהיר על אהבה חסרת גבולות, כזאת שתנצח, שחייבת לנצח הכל. הצהרה לא מתפשרת מאהוב בשארית כוחותיו, הצהרה שמכילה כמה המהמשפטים היפים ביותר שנכתבו כמו: "Heaven has denied us its kingdom",
ו-"Well now sorrow, it comes a-stealing And I'll cry, girl, but I'll come a-running". לפנתיאון.

הסיפורים שמספרים השירים הם מרתקים. היכולת "לראות נופים" דרך השירים מוסיפה מימד נוסף לאותם סיפורים. "Brother, My Cup is Empty" מעיף אותנו ישר לתוך אותו בר בדיוק כמו בשיר, אותה ישיבה כפופה של שתיין ותיק, אותן מחשבות שרצות לו בראשו, טון הדיבור שנע בין תחינה לבין מגלומניה.

קייב והזרעים בהחלט התעלו על עצמם באלבום הזה, כי אלבומים טובים לא חסר אבל כאלה בהם שיר פוגע בול, כאלה אין יותר מידי בנמצא. ובעודי מאזין ליופי הזה מגיע "Loom of the Land" שגורם לי לעצור, להתרווח על הספה עם סיגריה בזווית הפה ופשוט להאזין, מהשירים האלה שאני לא מבין איך לא נכתבו לפני זה. הטקסט, הגיטרה האקוסטית שמלווה את כולו, כאילו קייב הרגיש, בדיוק כמו המאזין, שזה השיר המושלם, בתזמון האידיאלי, ובקצב הנכון. לא יודע איך קייב והזרעים עושים את זה, אני רק יודע שהשיר בריפיט כבר פעם שלישית ואני מבסוט.

אבל עבורי זה "When I First Came to Town" שמנצח את כולם. אולי בגלל שהרגשתי כל מילה וכל משפט בשיר, אולי בגלל שניק קייב אשכרה משכנע, ואולי זה שיר טוב וזהו. ואולי פשוט כל התשובות נכונות.

מעבר לזה שזה אלבום יפהפה ומרתק, זה גם אלבום חשוב. חשוב כי הוא יחסית קל להאזנה בדיסקוגרפיה המאתגרת של קייב, כי הוא פותח ומפתח את הדימיון, כי לא משעמם איתו, ובגלל שהוא חוויה, משהו קורה בסוף ההאזנה, משהו שחוזר שוב ושוב. והוא פשוט טוב.
מוזמנים לעשות לעצמכם קצת טוב…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0