שירי חג ומועד: על "פה", אלבומו החדש של אסף אמדורסקי

אסף-אמדורסקי-פה

"יש דרך לצאת לחופשי, יש טעם בחום אנושי… כל אחת, כל אחד יכול, להיות ילד ולשאול בקול". השורות האלו, מתוך "כמה זה יפה מרחוק", ליוו אותי בליל הסדר השנה והשתלבו מצוין ברוח החג, בין החופש לבין המשפחתיות והחמימות.

"פה" , האלבום החדש של אסף אמדורסקי, הוא אלבום על חופש. זה בולט כבר ברצועה השניה "שפה אחרת", ונוכח לכל אורך הרצועה השלישית "שדות צהובים"

זה לא רק במילים. אמדורסקי הצליח ב "פה" להישמע שונה מדברים שעשה בעבר: החל בהפקה המשותפת עם גידי רז, ודרך הצלילים האלקטרוניים שנותנים הרגשה של ריחוף מעל הקרקע, ובאותו זמן מצליחים להיות מחוברים למציאות ההיומיומית.

האלבום הזה הוא האלבום הכי פחות אישי וחושפני של אסף אמדורסקי, שכתב על אבא שלו ב"מנועים שקטים", על הגירושים שלו ב"הרי את", וגרם גם ל"צד א'" להישמע אינטימי. "פה" נע בין המופשט ("שדות צהובים", "שפה אחרת" ו"כמה זה יפה מרחוק"), אל המקומי והמיידי ("המפקדים של מוגרבי" ו"אם נדע להפסיד"). לראשונה בקריירה (אולי חוץ מ"חלום כהה"), אמדורסקי לא נרתע מאמירות חברתיות נוקבות – בשיר הראשון "מגדלים" הוא עוסק בתופעות רחבות של פערים חברתיים וניקור עיניים, ובשיר האחרון "אנשים שקופים" הוא מנסה לגעת בסיפורים אנושיים קטנים וספציפיים.

"פה", כמו שמעיד השם, מאוד מחובר למקום: תל אביב נוכחת בו מאוד, וכך גם כביש החוף ואיזכורים גיאוגרפיים אחרים, אבל בצורה מעניינת, הוא הרבה פחות מחובר לזמן: כמו ב"קדימה אחורה", אמדורסקי חוזר לפופ הישראלי של שנות השמונים ומעלה זכרונות להרכבים כמו פופלקס, להקה רטורית (הבסים של "מגדלים"), טנגו ומשינה ("אם נדע להפסיד"). יש משהו קסום בנוסטלגיה הזאת, דווקא לתקופה שבדרך כלל לא נחשבת לתקופת הזוהר של המוזיקה הישראלית.

אני זוכר עד היום את הצמרמורות ש"מנועים שקטים" העביר בי, אי אז לקראת סוף התיכון. את התחושה שמשהו כבד נוחת עלי ואת היופי שבא איתו. "פה" לא גורם צמרמורות מהסוג הזה, וזה דווקא נאמר לזכותו. יש בו הרגשה של קלילות, של חום אנושי, של חיבור למציאות, של חופש, יושב כל כך טוב לצמד המילים שסוגר את "כמה זה יפה מרחוק" – "חג שמח".

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0