פרק שני בשת"פ בין קולומבוס להרמוניה דרומית: תומר קופר על הקסם של מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

הוצאת אלבומי מחווה לאמנים זה לא דבר חדש. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר הם אלבומי המחווה שמוקלטים ע"י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.
בשנות האלפיים יצאו כמה מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.

The Black Keys – Chulahoma: The Songs of Junior Kimbrough

f8388de2c5c54fa4b456c8284ac8651f

בשנת 2006 הבלאק קיז היו בתקופה שבה נורא אהבתי אותם. לפני שהפכו קצת מאוסים אצלי בשנים האחרונות, או איבדו משהו מהקסם שגרם לי להתאהב בהם עם האלבומים בעשור הראשון של שנות האלפיים. מאז Brothers מ-2010 משהו השתנה ודחק אותי טיפה רחוק מהם. עדיין, הבלאק קיז של 2006 והסביבה נשארו נהדרים, ובשיאם.

באותה שנה לפני עשור הם הוציאו את ה-EP הזה, שכולו מחווה לשירים של ג'וניור קימברו, אחד הבלוזיסטיים הנפלאים שהיו כאן. מהנציגים של צפון מיסיסיפי ואחד האחראים לסאונד של ה-Hill Country Blues, שהרבה אחריו אימצו ופיתחו, כמו ה-North Mississippi Allstars. דן אורבך מאוד הושפע מקימברו. זו לא היתה גם הפעם הראשונה שהם נגעו במוזיקה שלו. כבר בשני האלבומים הראשונים של ה-Keys יש קאברים לשיריו, וכמו כן הם השתתפו באלבום מחווה לקימברו ע"י אמנים שונים שיצא ממש לפני שהצמד אורבך וקרני שיחררו את המחווה האישית לאיש שכ"כ השפיע על הסאונד שלהם.

ה-EP של "Chulahoma" הוא כמעט חצי שעה של מוזיקה נוטפת זיעה של פעם, מתובלת בחשמל מענג של היום שזורם דרך השירים מספר עשורים אחורה, חוזר למילניום הנוכחי, ובסוף מגיש מקשה מוזיקלית אחת שהיא מחווה נהדרת לאמן שלא איתנו. אחרי שישה שירים שמרכיבים את המקשה הזו, ההוצאה מסתיימת בהודעת משיבון קצרה של אלמנתו של ג'וניור קימברו, שמספרת ללהקה עד כמה היא אהבה את מה שהם עשו פה והכבוד שחלקו דרך המוזיקה. קימברו נפטר ב-1998 ודן אורבך לא זכה לפגוש אותו מעולם, למרות שרצה. ההקלטה הזו מפגישה את המוזיקה של שניהם על צומת דרכים שמחברת נפלא בין שני דורות. היא גם נמצאת בדיוק באמצע התקופה הכי טובה של הבלאק קיז, בין שני צמדי האלבומים הכי טובים שלהם; מיד אחרי Thickfreakness ו-Rubber Factory ורגע לפני Magic Potion והאלבום האדיר האחרון שלהם מבחינתי – Attack & Release.

Nobody But You
Meet Me In The City

Phosphorescent – To Willie

Phosphorescent - To Willie

הדיסקוגרפיה של ווילי נלסון היא בלתי נגמרת. כמעט שישים שנה של הקלטות, עם סינגלים, אלבומים ושיתופי פעולה מרובים. קשה נורא לצמצם אותה למחווה של 11 שירים בלבד וליצור מהם משהו חדש. אבל מת'יו הוק, או Phosphorescent בשם הבמה שלו, הצליח.

ב-2009 הוא שיחרר את אלבומו הרביעי. אלבום שהוא כולו מחווה ממנו אל ווילי נלסון. למעשה האמן היחיד פה ברשימה שלי שהיה עדיין בחיים כשהאלבום לכבודו הוקלט. והוא עדיין איתנו גם היום. הבחירות פה בהוצאה פשוט נהדרות וההגשה והצלילים של הוק הופכות אותן למשהו מרגש וטרי. בין אם הוא מגובה ע"י הלהקה שלו או פורט לבדו על אקוסטית. הוא גם הפיק את האלבום בעצמו ואחראי פה בעצם על כל העבודה, כיאה לפרויקט אישי שמגיע הישר מהלב והאהבה אל עבר אחד האמנים שגרמו לו להרים גיטרה בפעם הראשונה.

בנימה אישית ממני, אני חייב לציין שהאלבום הזה היה גם פתח הכניסה שלי למוזיקה המקורית של Phosphorescent. הקאברים היפים האלה גרמו לי לבדוק ולהכיר את המוזיקה המעולה של המבצע. בשנה לאחר מכן האלבום Here’s To Taking It Easy של Phosphorescent כבר כיכב ברשימת סיכום השנה הראשונה של הרמוניה דרומית ומאז הוא שם שממשיך לחזור בבלוג באופן קבוע. אין לי מושג אם ווילי נלסון עצמו שמע את האלבום הזה, אבל אין לי ספק שההוצאה של To Willie תוכל לעשות שני דברים לכל מאזין אחר; לגרום לו לרצות לשמוע עוד מהמוזיקה של מת'יו הוק וכמו כן ללכת אחורה ולגלות את הצדדים הרבים של ווילי נלסון, בעזרת השירים. זה אלבום יפהפה בפני עצמו שעומד לבד בלי הרבה רעש, אך גם פותח חלון לצלילים אחרים שנמצאים בחוץ וממתינים להיכנס פנימה.

Reasons To Quit
It’s Not Supposed To Be That Way

Steve Earle – Townes

Steve_Earle_-_Townes

נשארים ב-2009 עם עוד אלבום מחווה אישי מצוין, שהוא כנראה גם הכי אישי פה ברשימה. סטיב ארל לא סתם אהב את טאונס ואן זאנדט, אחד הטרובאדורים והמוזיקאים הגדולים ביותר בסצינת הפולק\קאנטרי-רוק. ואן זאנדט גם היה האליל והמנטור של ארל והשפיע על כל הקריירה שלו. הוא היה בשבילו מה שוודי גאת'רי היה בשביל דילן. ההשפעה היתה שם מתחילת הדרך ולכל אורך הקריירה של סטיב.

כבר בגיל העשרה, ארל נדד בכדי לראות את טאונס על הבמה. הם נפגשו באותם ימים והמפגש הפיזי עם האליל שלו עורר עוד יותר את התיאבון ליצור מוזיקה בעצמו. דרכיהם הצטלבו שוב באמצע שנות השבעים, בצילומי הסרט הדוקומנטרי Heartworn Highways, סרט שעקב אחרי סצינת הקאנטרי-פולק של נאשוויל וטנסי בסוף שנת 1975. ואן זאנדט כיכב שם, יחד עם מוזיקאים נוספים, ביניהם גאי קלארק הנהדר, שהוציא באותה שנה את אלבום הבכורה שלו – "Old No. 1". אלבום שבו ניגן סטיב ארל הצעיר וכך הגיע להשתתף בסרט גם כן. למעשה Heartworn Highways היה נקודת הפריצה של ארל, שהיה בן 20 בלבד בצילומים. הקטעים שלו ושל ואן זאנדט בסרט הם מסמכי ארכיון מאוד מעניינים, ובכלל, הסרט מומלץ לכל מי שאוהב את הז'אנרים המדוברים.

אלבום הבכורה של סטיב ארל יצא רק עשור אחרי צילומי הסרט, אך כבר שם אפשר היה לראות שהוא סומן ככוכב עולה. ארל ביצע לא מעט שירים של ואן זאנדט במהלך הקריירה. בשנת 1997 ואן זאנדט הלך לעולמו ובאותה שנה ארל כתב עליו את השיר Fort North Blues שנעל את אלבומו El Corazon. שיר ששמו הוא מקום הולדתו של ואן זאנדט. תריסר שנים אחר כך הוא כבר חלק לו את הכבוד המלא עם הקלטת האלבום Townes, שמלא בשירים שהכי השפיעו על ארל במהלך הקריירה והיכרותו עם האליל המוזיקלי שלו. בין האורחים באלבום נמצאים הגיטריסט טום מורלו וכמו כן ג'סטין טאונס ארל, בנו של סטיב שנקרא על שמו של ואן זאנדט. עד כדי כך הוא השפיע עליו, כאשר הוא העביר את השם גם לדור הבא (ג'סטין מוזיקאי נפלא כמו אביו עם שורת אלבומים מעולה, וכמו כן אחד האמנים שהכי כיכבו אצלי בבלוג מתחילת הדרך עד היום).

בין 15 שירים של ואן זאנדט, סטיב ארל לא רק מגיש מחווה מרגשת לבן-אדם שבזכותו כנראה יש לו קריירה, הוא גם חי אותם. אלו שירים שהוא ידע בעל-פה וניגן תוך כדי למידה מגיל 14-15. הוא לא "בחר" סתם ככה שירים לאלבום מחווה. הוא שלף אותם מהמגירות הכי שמורות אצלו בפנים. מהקרביים, מהלב, מהערצה וחיבור מטורף למוזיקה הזו. גם בתור נער אלמוני שנודד אחרי האליל שלו וגם בתור מוזיקאי מבוגר ומוערך שיודע מהיכן הוא מגיע וממי הושפע. אני לא חושב שיש מישהו שיותר מתאים לכיסא הזה והמשימה הזו של אלבום שלם לשירי טאונס ואן זאנדט. סטיב ארל הוא כנראה המוזיקאי שהכיר אותו ואת המוזיקה שלו הכי טוב שאפשר. וזה מה שהופך את "Townes" ליותר מאלבום מחווה אישי מוצלח, זה מכתב אהבה מוזיקלי מתלמיד מזדקן למורה שהיה שם בשבילו לאורך כל הדרך, גם בלי המפגשים הפיזיים.

Pancho And Lefty
Marie

Yim Yames – Tribute To

tribute-to-yim-yames

נשארים בשנת 2009, אבל עם הקלטה שהולכת כמעט עשור אחורה. ג'ורג' האריסון נפטר בסוף חודש נובמבר 2001. מספר ימים לאחר מכן ג'ים ג'יימס התיישב והקליט את עצמו מבצע שישה שירים של האריסון, באופן הכי מופשט שאפשר, בבית, רק הוא והאקוסטית. השירים הללו לא שוחררו ונשארו בארכיונים הפרטיים של ג'יימס עד שנת 2009, בה הוא החליט לשחרר אותם ב-EP ששמו כמשמעותו – Tribute To.

התוצאה היתה די מהפנטת. עם הקלטה ביתית שמרגישה מאוד טרייה וגם קודרת, כשג'ים עדיין מושפע מהידיעה על מותו של האריסון. רוב השירים כאן מלאים באווירה אפלולית שנמצאת גם בשני האלבומים הראשונים של My Morning Jacket. כאלו שגם כן היו בהפקה מאוד פשוטה. רבים וטובים אחרים עשו קאברים לשירים של ג'ורג' האריסון במהלך השנים, אבל ההוצאה הזו לדעתי מכילה קאברים מהטובים ביותר שנעשו. הרבה בגלל הגודל של ההוצאה, הנפח של השירים וסגנון הביצוע הפשוט. זה EP קטן שלא עשה הרבה רעש, אך מכיל את הקסם הזה שג'יימס תמיד מייצר. עם הקול החלומי שלו, בסלון בבית, עם גיטרה אקוסטית ונגיעות של פסנתר ובאנג'ו.

שנת 2001 היתה די קריטית בקריירה של ג'ים ומיי מורנינג ג'אקט. עם ניסיון דחיפה קדימה, באולפן ובהופעות, אחרי שני אלבומים ורגע לפני שהגיע הפיצוץ והצעד הגדול בקריירה שלהם. אפשר בעצם להגיד שההוצאה הזו מסמלת סוף של קריירה אחת עם פרידה מרגשת, יחד עם נקודה בזמן שעמדה להקפיץ קריירה חדשה, של דור אחר, שגדל על המוזיקה של האריסון. תוך פחות מחצי שעה ג'ים ג'יימס מצליח ליצור פה קסם מוזיקלי צנוע, שהוא גם פרידה "קטנה" וראויה מאמן גדול.

Long, Long, Long
All Things Must Pass

Seth Avett & Jessica Lea Mayfield Sings Elliott Smith

MI0003827222

קופצים לשנת 2015 ולאלבום הכי טרי פה בחמישיה. בשנה שעברה ג'סיקה לי מייפילד וסת' אבט נכנסו לאולפן והקליטו אלבום שלם משירי אליוט סמית', אותו שניהם אוהבים נורא. השירים של סמית' הם כאלו שלא קל לגעת בהם, הקול והמלנכוליות שלו דבוקים לכולם עד היום. הגרסאות כאן של הצמד פשוט נהדרות, כאשר הם שומרים על היופי המקורי, מזכירים לנו כמה טובים היו הקטעים האלה של סמית', ובאותו הזמן מכניסים משהו חדש וקצת אחר. זה נובע בעיקר מההרמוניות הקוליות ובפרט השירים אותם ג'סיקה שרה Lead.

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שג'סיקה לי מייפילד תמיד מבקרת בו, החל מאלבום הסולו הראשון שלה. גם את ה-Avett Brothers אני אוהב, ככה שהקולות לא היו לי זרים. אותם קולות שמשולבים פה באופן מושלם, יחד עם בחירת השירים הממש מבורכת מבחינתי לאורך האלבום. הם גרמו לי שנה שעברה לנער אבק מכמה וכמה אלבומים של אליוט סמית' שהמון זמן לא שמעתי, כי החשק פשוט חזר בענק אחרי האזנות להוצאה הזו של הצמד. הביצועים כאן ריגשו אותי ואפילו צמררו לעיתים. החזירו לי תחושות שהיו שם כששמעתי לראשונה את השירים הללו באלבומי המקור שלהם וזה משהו שנורא הערכתי.

כמו כל ההוצאות שכתבתי עליהן למעלה, יש משהו משותף באופי הפשוט של הביצועים. משהו שיכול אולי להגיע רק באלבומי מחווה מהסוג הזה. מאמן לאמן, לאורך יצירה שלמה, ללא שמות נוספים. מאהבה למוזיקה שהיתה אצלך הרבה לפני שכתבת מוזיקה בעצמך, לפני שהשם שלך היה מוכר והתנוסס על עטיפות של אלבומים. מחווה שמגיעה מבפנים-בפנים, מהמקום האישי והרצון לחלוק כבוד לשירים והצלילים שגדלו איתך, התבגרו איתך וגרמו לך ללמוד לנגן או לשיר לתוך מיקרופון בפעם הראשונה. כבוד פשוט, רגיל ויפה המגיע ממאזין כמוני וכמוכם, שהמוזיקה הזו פשוט עשתה לו משהו. הרווח וההבנה של הוצאות כאלו הוא רק שלנו.

Twilight
Baby Britain

לאתר של הרמוניה דרומית

תגובות

וורדפרס: 1
DISQUS: 0