זכרונות (טריים) מהבוידעם: תומר מולוידזון על יום חנויות התקליטים 2016

160416 - זכרונות 'טריים' מהבוידעם - יום חנויות התקליטים

היה זה יום סגריר (שקר!), והקבוצה הפסידה, מצאתי נחמה באולפן ושידרתי כראוי רק מתקליטים. הטעות הראשונה הייתה להכנע לשותפי למסע, החבר אריאל בן עמי. במקור רציתי לקפוץ לחנות אחת ובזה לעצור, אחרת יתקשרו מהבנק. מה גם שהשידור התחיל בשבע בבוקר אז העייפות הייתה בשיאה. אבל אריאל שכנע אותי להרחיב את המסע ל-2 חנויות (אתם יכולים לנחש איך זה נגמר). צעדנו מבניין רשות השידור בשרונה לדיזנגוף בואכה קינג ג'ורג' וחשכו עינינו כשראינו את התור בכניסה לאוזן השלישית. שעת הפתיחה עוד לא הגיעה והרעב החל לכרסם. על טוסט וקפה תהינו מה פשר התור, מה כל כך בוער להכנס ראשונים לחנות? בואו נניח בצד לרגע את יצר האספנות שלנו, הרומנטיקה והנוסטלגיה. הרי כל המהות של היום הזה הפכה לקפיטליסטית נטו. זה התחיל ב-2007 בהשראת יום הקומיקס בנסיון לעורר מודעות ולהחיות את חנויות התקליטים, ואת הפלסטיק השחור בפני עצמו, וכן, זה עבד. אבל על הדרך היום הזה הפך לקצת מוצץ כסף לא? כל ההוצאות המיוחדות והנדירות עלק, כל הגרסאות החד פעמיות במיוחד ליום הספסציפי הזה, אולי די? למה לא התקליט עצמו כפי שהאמן הוציא אותו אז? היום הזה נראה קצת כמו חג האהבה, לא? עוד דרך לגרום לנו להוציא כסף. תוסיפו לזה את הסקר ההזוי שפורסם בברטיניה לאחרונה, התקליט אמנם חזר אבל רק 50% מהצרכנים אשכרה מאזינים לרכישות שלהם. מצד אחד זה סופר משמח – התקליט שב אלינו ואוצרות גנוזים חוזרים למדף, הכל טוב ויפה, אבל כל הטרנד הזה גם הקפיץ את המחירים לצד כל מיני הנפצות חדשות ומיותרות. אני מיד מפסיק לקטר וחוזר למוזיקה הנפלאה שמצאתי בשבת האחרונה, אבל אני רוצה לכתוב עוד משהו שיעצבן כמה קוראים (כזה אני, מעצבן). לא יודע מה איתכם אבל ההבדל בסאונד הוא דמיוני ל-99 אחוז מהאוכלסיה וצריך להודות בזה אחת ולתמיד, זה לא הסואנד שמחזיר אותנו לתקליט. זה יצר האספנות, הנוסטלגיה, הרומנטיקה והטקס. הסיבה לרכוש מוזיקה בתקליט, דיסק או קסטה היא לא הסאונד אלא הערך המוסף. החוויה והכבוד למוזיקה. לא קובץ שניתן לשכפל אלף פעם ולמחוק, אלא משהו מוחשי, אמיתי, עם ריח, צבע, תמונה וטקסט. עולם ומלואו לצלול לתוכו ולקטלג אחר כך בספרייה, או בואו נקרא לילד בשמו, במקדש.
עכשיו שהוצאתי את שעל ליבי, אפשר לחזור למה שחשוב באמת, המוזיקה עצמה. החנות נפתחה בעשר ונשפכנו פנימה עם שאר העדר. היה צפוף ודחוק אז חתכנו במדרגות למחלקת הג'אז והבלוז כדי למצוא קצת פרטיות ומוזיקה אמיתית.

הרכישה הראשונה: (Otis Spann – Otis Is The Blues (1960
המטרה היתה לרכוש תקליטים של אמנים שאני לא מכיר, אבל כבר בתחילת הדרך נשברתי תחת התירוץ שאין לי מספיק פסנתרנים באוסף, וביני לבין עצמי אני מחזיק בדעה שבבלוז הפסנתר הרבה יותר מרגש מהגיטרה. התקליט ששבר אותי היה אלבום הסולו הראשון של אגדת הקלידים השחורים, Otis Spann. ספאן, מאבות הפסנתר בשיקגו בלוז, היה חלק אינטרגלי מלהקת האולפן של חברת התקליטים האגדית צ'ס רקורדס (הקשר בין העלילה בסרט למציאות הוא קלוש אבל עדיין שווה לצפות), והפסנתר שלו ליווה את ענקי התקופה, כולל השליט הבלתי מעורער מאדי ווטרס.

הרכישה השנייה: (1972) Various ‎- The Guitar Album
כפי שאתם מבינים מכותרת המשנה, מהר מאוד חזרתי לגיטרה, באותו חדר קטן שמוקדש למוזיקה הגדולה הזו, נתקלתי בעטיפה לא מוכרת, בלי כותרת, אבל מלאה בפרצופים מוכרים של ענקי גיטרה כמו הנדריקס, אולמן, קלפטון, קינג, מקלפלין, טאונסנד ועוד. שוּ הדָא? אמרתי למוכר, "אין לי מושג" הוא ענה לי ופה חשדתי! אם לו אין מושג ולי אין מושג זה בטח מעניין. אבל בתכלס לא מדובר במשהו לא מוכר ונדיר, אלא פשוט באוסף המורכב מ-"שירי גיטרה" מאת גיטריסטים שהיו חתומים בחברת Polydor. אני די שונא אוספים אז האינסטינקט הראשוני היה להחזיר למדף, אבל פתחתי את האוסף הכפול ושם מצאתי חוברת עם ביוגרפיה קצרה של כל אמן, גזרי עיתון, ביוגרפיה של הגיטרה ואפילו שיעור גיטרה קצר. אני שונא אוספים אבל חולה על פרטי מידע מיותרים אז קדימה לקופה ולתחנה הבאה.

הרכישה השלישית: (The Running Man – The Running Man (1972
בדרך החוצה ראינו שהקהל בחדר הכללי לא הצטמצם, להפך הוא רק התרבה כמו זומבים במתים המהלכים! חסרי עמוד שידרה, צללנו גם אנחנו לתחיית המתים הזו. הפעם הייתי עקשן, לא קונה תקליט שיש לי כבר בדיסק או כזה שאני מכיר, זה חייב להיות משהו שלא שמעתי עליו מעולם. ידעתי שבעמדת הפרוגרסיב אני בטח אתקל במשהו כזה. ניגשתי מיד למדור הכללי של הפרוג, איפה שנמצאות כל הלהקות החד פעמיות, ובדפדוף זריז נתקלתי בעטיפה חשודה. בפינה הימנית הייתה מדבקה של האוזן עם הכיתוב "מומלץ" עם אגודל מורם, כבר סיבה להחזיר את התקליט למקום, אבל שלושת המוזרים על העטיפה, מצולמים בחדר חשוך עם גוונים אדומים, הצליחו לסקרן אותי. הפכתי את התקליט בחיפוש אחר פרטים נוספים אבל סימני השאלה רק התרבו! פרטים על חברי הלהקה, הערות שוליים או אפילו רשימת שירים לא מצאתי שם, אבל בפינה הימנית למטה היה כתוב:
"Your Children Are Not Your Children, they are the sons and daughters of life's longing for itself"
בדיוק הבולשיט הפסיכדלי שהייתי צריך, יאללה לקופה. אין לי מידע לחלוק איתכם על The Running Man, לא רוצה להתבסס על מה שכתוב ברשת ועוד לא חפרתי מספיק כדי לספר לכם אגדות. אני כן יכול להגיד שמדובר בנגני ג'אז שמנגנים פרוגרסיב רוק עם ניחוח מוכר אבל מיוחד. האזנתי לאלבום מיד כשחזרתי הביתה והחששות שמא נפלתי קשות התבדו, קסם חדש התגלה לאוזניי, פרטים נוספים בקרוב.

הרכישה הרביעית: (Junior Wells – Hoodoo Man Blues (1965
בקושי יצאנו בחיים והתחלנו לצעוד לכיוון ביטניק בי.ל פרץ 18. הליכה לא קצרה בשביל פדלאה כמוני ואם יש משהו שאני שונא זה שקיות! שונא להחזיק ניילון בידיים, אבל העובדה שהשקית מלאה בתקליטים ניחמה אותי. צעדנו באלנבי ושם מצאתי ישועה! אחות של זוגתי שתחייה הייתה בדיוק בדרכה לפגוש את זוגתי שתחייה בביתנו הקט. נצלן אבל חופשי משקיות המשכתי במסע. הגענו לביטניק ושם חיכה לי עונשי. הפרצוף המחייך והמזוקן של השותף האולטימטיבי לרכישת תקליטים, אמנון פלג. עבדנו יחד פעם באימפריה האדומה צהובה ואין אדם שיותר כיף ללכת לרכוש איתו תקליטים, אבל גם אין אדם שמסוכן יותר ללכת לרכוש איתו תקליטים. אנשים כאלו, שכבר רכשו את מה שאנחנו עוד לא הספקנו לשמוע, הם כמו גפרור בתחנת דלק. בפעם הראשונה שפגשתי את אמנון נכנסתי לחנות שהייתה לו בראשל"צ ושאלתי איפה הבלוז, הוא הצביע לפינה חשוכה בחדר ואמר "שם למטה מתחת להכל, ליד המקקים". אז כדי להמנע מהמלצות נפלאות שלא אעמוד בהן כלכלית, הלכתי ישר למחלקת הבלוז ומצאתי שם חוליה חסרה בכל אוסף תקליטים של בלוזמנים באשר הם. אלבום הבכורה של אגדת המפוחית ג'וניור וולס, מלווה בשותפו לעתיד, אגדת הגיטרה באדי גאי (אני עדיין לא מאמין שהוא בדרך להופעה בישראל). בדומה לאוטיס ספאן מתחילת דרכנו, גם וולס וגאי הם חלק חשוב ומהותי בהיסטוריה של השיקגו בלוז, ואם עדיין לא שמעתם אותם, למה לעזאזל אתם מחכים?!

כן כן, אני יודע שאמרתי שארכוש רק אלבומים שאני לא מכיר, אבל גם אמרתי שאין לי עמוד שידרה, וחכו עוד לא סיימתי. תצחקו עלי בסוף כי נשברתי עוד כמה פעמים.

הרכישה החמישית והשישית:
(Screamin' Jay Hawkins – At Home with Screamin' Jay Hawkins (1958
(Charles Bradley – Changes (2016

אז סיימנו בביטניק ואני מבחינתי סיימתי את היום הזה, הנזק הכלכלי כבר היה גבוה למדי ולמי בכלל יש זמן להאזין להכל? להזכירכם אני בכלל רציתי ללכת לחנות אחת והביתה, אבל אריאל רצה עוד אחת וגם אמנון רצה עוד אחת, אז יחד הם שכנעו אותי ללכת לעוד 2 וחצי. התכנית היתה לנסוע באוטו של אמנון ליריד בפסאז' ומשם הוא יזרוק אותנו ברשות השידור וגמרנו. אז זהו שלא, הבנו שהפסאז' באלנבי קרוב אז שוב צעדנו (חוויה נוראית לאדם כמוני, ללכת, מי בכלל הולך בימנו?), בפסאז' היה יריד, כלומר לא דוכן אחד, כמה דוכנים רחמנא ליצלן! אבל הפעם התאפקתי חזק והתמקדתי רק בדוכן של קמע הנפלאים. שם מצאתי, איך לא, תקליטים שלא התכוונתי לקנות באותו היום. אמרנו רק משהו שאני לא מכיר! אבל היי! יש כאן את החדש של צ'ארלס בראדלי ואת הראשון של סקרימינג ג'יי הוקינס, מה, לא תקנה? בראדלי למי שלא מכיר בילה את רוב חייו כטבח, מנקה רחובות וחקיין של ג'יימס בראון. הוא התגלה רק בגיל 62 בידי חברת Daptone Records שמפיקה בשנים האחרונות תקליטי רטרו-סול נפלאים. והוקינס למי שלא יודע (תתביישו לכם!), היה מאמני ה-Shook Rock הראשונים, הרבה לפני אליס קופר שיבקר כאן בקרוב. חשוב מכך, הוא כתב וביצע לראשונה את I Put A Spell On You (הגרסה הכי טובה לשיר בעיניי, כן כן אפילו יותר טובה מזו של נינה סימון או CCR). לא בכך מסתכם פועלו אבל אין זמן להרחיב עכשיו, אולי ביום מן הימים. אגב מתחרה בכל הביצועים האלו הביצוע המקומי והנפלא של ה-Heeby Gee Bees.

הרכישה השביעית: (Various ‎- Free Angela (1970
עייף אך מרוצה הייתי מוכן להתקפל ולחזור הביתה למזגן והפטיפון אבל לא לא! שותפיי למסע עוד לא התרצו ואריאל בכלל רצה לקנות פטיפון בנוסף לכל! אז התחלנו שוב לצעוד, הפעם לכיוון B-Side. שם כבר אמרתי לעצמי, "אין מצב שאני קונה משהו! שהם יקנו המשוגעים! אני אשב לי בספות הנוחות ואחכה". מה נראה לכם שקרה? התחלתי לפשפש ומצאתי הרבה, אבל החלטתי להיות חזק ולהשאיר הכל על המדף. אחרי שאריאל רכש פטיפון ואמנון בכה שאין לו משהו חדש לקנות, עם רגל אחת כבר בחוץ, צד את עיניי תקליט שחור שישב על המדף מאחורי הדלפק (שונא את המדפים המפתים האלו!). על העטיפה השחורה לבנה, היה פרצופה הזועם של פרופסור אנג'לה דיוויס והכותרת "Free Angela". בכותרת המשנה נכתב: "Sung By Larry Saunders the prophet of Soul".

דיוויס הייתה אקטביסטית אפרו-אמריקאית ובשנת 1970 שמה נקשר, על לא עוול בכפה, בניסיון בריחה של חברי הפנתרים השחורים מהכלא. ניסיון הבריחה כלל את חטיפתו של השופט הארולד האלי ורציחתו. דיוויס ירדה למחתרת ושמה נוסף לעשרת הנמלטים המבוקשים ביותר של ה-FBI. היא נעצרה ונשפטה ולאחר 16 חודשי מעצר שלווו בקמפיין בינלאומי לשחרורה היא זוכתה. אבל למה אני מספר לכם את כל זה? לכו תראו את הסרט הדקומנטרי. מי זה סנדרס? דוגרי אני אומר לכם, אין לי מושג, שמעתי את שמו בעבר אבל לא שמעתי את המוזיקה שלו מעולם. ביקשתי לראות את התקליט מקרוב וגיליתי כי מדובר באלבום שנוצר ב-1970 בכדי לגייס כספים למאבק של אנג'לה ולהביא לשחוררה ולשחרורם של כל האסירים הפוליטיים של התקופה. לצד סנדרס השתתפו באלבום הרכבי סול וזמרי סול נשכחים משנות השבעים, והאלבום נעלם עד שיצא מחדש בזכות חברת התקליטים העצמאית Secret Stash. רק השם הזה, "הסליק הסודי", עשה לי חשק לשמוע!

הרכישה השמינית והתשיעית (זהו נשבע!):
(Lalo Schifrin – Marquis De Sade (1966
(Nancy Wilson – Tender Loving Care (1966

כפי שהבנתם, הספיקה לי האזנה של שניה ביוטיוב בכדי לרכוש בהתלהבות את התקליט. התעייפתם כבר? גם אני בשלב הזה הייתי מפורק, השעה הייתה שלוש בצהריים, הייתי ער מ-6 בבוקר והשמש יצאה והחלה לצלות אותנו. צעדנו חזרה לביטניק (אריאל סחב את הפטיפון בידיים! ממש מסע כומתה לחולי תקליטים), שם אמנון השאיר את האוטו. הטעות הייתה להשאיר אצלם את השקיות. לא הייתה ברירה, נכנסו שוב, קצת ערק, קצת עוגה והופ אנחנו שוב מפשפשים במדפים. הפעם אמנון שלף שני תקליטים מארגז החיסולים, כולה עשרה שקלים לתקליט. קודם הוא שלף תקליט שחור עם תמונה דהוייה של זמרת אפרו אמריקאית בשם ננסי וילסון. אין לי מושג מי זו, האזנתי שניה ביוטיוב והשתכנעתי. אחר כך הגיע תורו של Lalo Schifrin. פסנתרן ומלחין ארגנטינאי שלא שמעתי עליו דבר פרט לעובדה שהוא הלחין את נעימת הנושא המפורסמת של משימה בלתי אפשרית. אמנון סיפר שזה תקליט שהיה לכולם בבית פעם בגלל כל מיני תוכניות רדיו שהשתמשו בקטעים מתוכו כפתיחים ושטיחים מוזיקלים. בלי להאזין לקחתי והלכתי לקופה. נתתי שטר של 20 וקיבלתי עודף, "עודף?!" שאלתי, "כן" ענו לי, ביום התקליט זה חמישה שקלים לתקליט מהערימה הזו, לא עשרה".

זהו, עייפים אך מרוצים, החלטנו שזה הזמן לפרוש בשיא, שני תקליטים בעשרה שקלים ובמצב טוב? מכאן אפשר רק לרדת. סך הכל צעדנו בשביל התקליטים כ-7 קילומטרים ב-78 דקות הליכה. התחלנו בתשע וחצי וסיימנו בארבע אחר הצהריים, כלומר 7 שעות של מסע כומתה לאספן האובססיבי. לא רע לבריאות ולנשמה, בקשר לחשבון הבנק? על זה אפשר להתווכח! אבל איך אפשר לכמת אהבה בכסף?

כותב שורות אלו הוא עורך, מגיש, מפיק, רכז רשתות חברתיות ונערת מים ב-88FM של קול ישראל.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    ליטל וולטר 3 שנים

    כיף של כתבה:)

  • DISQUS: 0