Men of North Country הם ללא ספק חלוצים של אינדי-סול ישראלי. הקטעים שלהם סוחפים ומלאי אנרגיה, עטופים בגרוב מבורך, ולמרות שהמוזיקה שלהם "חוטאת" באסקפיזם, הטקסטים והגישה הם לגמרי מפה. אחרי מספר סינגלים ששוחררו בלייבל הלונדוני היוקרתי ACID JAZZ, אלבום מלא שיצא ב-2012 ואי.פי מ-2014, MONC משחררים סינגל חדש שיושק באוזןבר ביום חמישי הקרוב.
לכבוד צאת הסינגל החדש, ביקשנו מהם בקולומבוס לערוך עבורנו מיקסטייפ של קטעי נורת'רן סול אהובים, וכמובן לנמק. יצא גרובי (המיקסטייפ המלא בתחתית הכתבה).
בועז וולף
אחד מהשירים שהפכו לאבן דרך בז'אנר. בשבילי זה שיר שמכיל בתוכו את כל מה שאני אוהב במוזיקה הזאת. הנגינה הקצבית מול ההגשה המלנכולית של הזמרת הנפלאה הזאת מצליחים לייצר משהו קודר אבל באותו זמן גם מרומם נפש.
עוד קלאסיקה שפרצה את גבולות הז'אנר. השיר הזה הוא פשוט בית ספר לכתיבה ועיבוד. כל פעם שאני שומע אותו אני מגלה עוד פרט שלא שמעתי קודם. כן, ככה עושים דואט!
http://www.youtube.com/watch?v=Ni7HVJO8sHM
דורון פרחי
קלאסיקה אדירה שמעיפה את המח כל פעם מחדש, אין מסיבת נורת'רן סול שהשיר הזה לא מנוגן בה ואיתו הטלק הנצחי שמפוזר על הרחבה.
*הערה עצובה של ישיב – לצערי מאז שבן ערלים גנב לי את הסינגל מהקופסא (יותר מ-200 דולר!), לצערי יש גם יש מסיבות בהן השיר לא מתנגן. בוז לגנבים.
פול וולר, אחד מגיבורי הגיטרה שלי מלהקת THE JAM, מתארח כאן אצל אנדי לואיס, בשיר ענק עם ליין בראס שנתקע לי בראש לכל היום בכל פעם שאני שומע אותו. ופרט פיקנטי – אותו לואיס, שגם מנגן בס עם וולר, אחראי לשידוך של מונק עם חברת התקליטים הלונדונית בה יצא גם השיר הזה, ACID JAZZ RECORDS.
יונתן יידוב
וידוי – כשהצטרפתי ללהקה לא הייתי עכבר סול של ממש.
וידוי – אני עדיין לא "של ממש", אבל החבריא שמו כתף ושלחו לי כמה שירים עליהם חרשתי ועד היום מזכירים לי את הריגוש של ההצטרפות להרכב, ואת הגילוי של עולם מוזיקלי מדהים וחדש.
לחן קלאס, זמר אס, גרוב שלא חס
בייסליין לפרצוף, טקסט פוליטי חצוף, אנרגיות לעוף
עידו קרצ'מר
ההיכרות שלי עם נורת'רן סול נעשתה בסיבובי ההופעות שקיימנו באירופה. בימים בהם הייתי רווק הולל (ומעט חסר ביטחון), ספי או ישיב היו מתקלטים את הקצב הממיס של ברנטון ווד, ואני הייתי תר אחר עיניים מומסות של של נערה מקומית.
איטליה והמוזיקה האיטלקית הן מאהבות חיי. לכן השילוב שבין סול לבין פסטיבל סן רמו פוגע בכל נקודות החולשה שלי. ווילסון פיקט האגדי מבצע את שירו של לוצ'יו בטיסטי "אונאבנטורה" (הרפתקה) בחצי אנגלית-חצי איטלקית, עם כלי נשיפה חגיגיים ברקע, גורם לי למזוג קמפארי-סודה ולפצוח בריקוד.
עונגי ציזלינג
שיר עצוב כמו רבים משיריו של גיל סקוט הרון, אבל עם זאת רקיד ומרחיב את הנשמה.
שיר שנותן לך סיבה לחיות. קרטיס הוא אחת ההשראות הגדולות בחיי.
ספי ציזלינג
קטע אינסטרומנטלי פ'אנקי בטירוף, עם פסנתר מדהים ומלא אווירה. השיוט הזה בין הפאנק לסול עובד פה ממש טוב.
אפ-טמפו סול אדיר משיקגו. בילי סטיוארט הוא פשוט זמר מרגש. שיר אדיר אדיר
ישיב כהן
מכיוון שרוב השירים שנבחרו הם קלאסיים מהז'אנר, אני מרשה לעצמי לבחור אחד שיצא דווקא בשנים האחרונות, בתקופה בה עבדנו על האלבום הראשון שלנו, ושימש תמיד, לפחות עבורי, סוג של מגדלור. מעבר לזה שהוא אחד השירים האהובים עלי בעשור האחרון, ומעבר לזה שאין מספיק מילים לתאר את גדולתו וחשיבותו של אדווין קולינס לעולם הפופ, ומעבר לזה שהסיפור מאחרי השיר הספציפי הזה והאלבום שיצא בו – אחרי השבץ שקולינס עבר – הוא סיפור מהאגדות על כוחה של המוסיקה, מעבר לכל אלה, השיר וגם הקליפ הנפלא שלו הם מחווה מרגשת לנורת'רן סול, ז'אנר שהסקוטי האלוהי כבר טבל בו לא פעם ולא פעמיים.
לסיום, ולקראת "יום התקליט" המתרגש עלינו, סיפור קצר על אספנות תקליטים וחברות, סיפור שחלק נכבד ממנו הוא אמת לאמיתה:
את ספי ציזלינג, החצוצרן של מוֹנק פה מלמעלה, אני מכיר כבר הרבה שנים ואני גאה לומר שהוא אחד מחבריי הטובים ושותף לדרך אספנות הויניל. מה זה ויניל? ויניל זו שלוחה של האדם. לאוסף התקליטים שלך יש את אותו קוד גנטי כמו היד שלך או כל איבר אחר, כך שעל פיו אנשי הויניל מוצאים, שופטים, מתאהבים וסונטים אחד בשני. את ספי זה הכרתי כשעבדתי בטאוור רקורדס והוא היה מגיע לקנות ולשמוע דיסקים ממחלקת הסול המדהימה שתיחזקנו בסניף עזריאלי. הבחירות המוזיקליות שלו אז גרמו אפילו לי להשהות לרגע את הבוז האינסטינקטיבי של מוכר התקליטים שתיחזקתי בגאווה, שכן כבר אז הכרתי אצלו את הלב הגדול שלו ואת החכמה העמוקה, מעלות שאני עדיין נוכח בהן כחבר להקה, בסיטואציות יותר יומיומיות. עד כאן דבש.
סיפורנו נסוב סביב תקליט ספציפי, תקליטון אם לדייק, הסינגל המופלא של לו פרייד, (I’m Com’un Home (In The Morn’un, קלאסיקת נורת'רן סול מ-1968. במהלך הטור הראשון של מוֹנק בסתיו 2012 היו לנו כמה שעות פנויות וגשומות בברלין, אותן ניצלנו ספי ואני לסיבוב חנויות תקליטים. הסיבוב לא העלה מציאות מרשימות, עד אותה חנות, שכרגע אני לא זוכר את שמה, אני רק זוכר שהיתה בה חנות ספרים בקומת הקרקע וחנות ויניל בקומה מעל. איך שנכנסנו לקומת הויניל שמתי את עיניי ואת ידיי על עותק משומש במצב מעולה של הוצאה מחודשת של הסינגל הנדיר (שבגרסתו המקורית יעלה לכם כמה אלפים טובים, אם תצליחו למצוא), שכמובן כבר אזלה לגמרי מהחנויות. ספי ניגש אלי וביקש לראות, ואחרי שראה ביקש שאעביר לידיו את המציאה. אני כמובן צחקתי בביטול, אבל ספי, יש לציין, מלבד מעלותיו שהוזכרו כבר, הוא גם איש גדול מימדים. עובדה זו בהחלט עוזרת לו להיות החצוצרן האדיר שהוא, אבל גם יכולה לפגוע בחבריו, שביום טוב מגרדים את המטר שבעים מלמטה. ספי לא ראה איתי עין בעין באותה סיטואציה, וכדי להגיע לעמק השווה הוא הרים את עיניי לגובה עיניו. בעזרת מטריה. ע"י חניקת צווארי ויצירת מרווח קטן אך משמעותי בין רגליי לריצפה. וכך, כשאני מפרפר בין חיים ומוות, בין בעלות על אחד הסינגלים הטובים ביותר שהעולם ידע ובין אַיִן וינילי, הוא הצליח להוציא את התקליטון מבין אצבעותיי הנרפות ולהטיל אותי בבוז גמור של מוכר תקליטים על ריצפת החנות.
שני דברים למדתי מהמקרה:
1. גם באספנות תקליטים, החזק מנצח.
2. אם אני רוצה שיהיה לי את הסינגל בבית, מוטב שאוציא אותו בעצמי. וכך באמת קרה, לשמחתי. העניין הוא שביום הולדתי, ספי הביא לי את תקליט המריבה (כאמור, שלוחה של האדם). אז עכשיו נתקעתי עם שניים.
המיקסטייפ המלא:
COMMENTS