לבן על ירוק: על האלבום החדש של White Demin

12939490_10153451243412761_603509547_n

"Oh we’re gonna have music, music", ככה נפתח Stiff אלבומם האחרון של White Denim. הצורה העדינה בה המשפט נאמר עומד כהפך המוחלט למרבית השירים באלבום ולריף שמגיע מיד אחריו, שמובלים ע"י קצב מהיר ואנרגיה מתפרצת. אבל האלבום הוא לא פאנק ולא גאראג' כמו חלק מאלבומיהם הקודמים. אפשר לחוש בבירור במקצבי ה-Rn'B והסול יחד עם סולואים הנגועים בפסיכדליה קלה, וכאלה שמביאים השפעות פרוג לתוכם.

White Denim הם רביעייה מאוסטין, טקסס – עיר מוזיקלית עם מסורת ענפה, הווה מאוד מעניין ולא מעט כוכבים מהשנים האחרונות בשמיה הדרומיים: לאון ברידג'ס שהוציא את אחד מהאלבומים הטובים בשנה החולפת, גארי קלארק ג'וניור עם הבלוז רוק המלוכלך שלו ו- The Suffer שמביאים את הסול העוצמתי שלהם.
ההרכב בו מנגנת הלהקה את Stiff הוא חצי חדש. הסולן ג'יימס פטרלי שגם מנגן על אחת הגיטרות והבסיסט סטיב טרבקי הם החצי המקורי, המתופף ג'ושוע בלוק והגיטריסט אוסטין ג'נקינס הם התוספת החדשה להרכב. האלבום נפתח בשעטה עם (Had 2 Know (Personal וממשיך ל- (Ha Ha Ha Ha (Yeah עם גרוב שאי אפשר שלא לזוז איתו, מלווה בתוף מרים ומחיאות כפיים שמגיעות מידי פעם ועוזרות להכניס עוד אווירת סול לתוך מילות השיר שקוראות לך להיות עצמך ופשוט ליהנות – די הולם את רוח האלבום שהוא יחסית מגוון ומשוחרר.

הסינגל השני מתוך האלבום, (Holda You (I'm Psycho, הפתיע אותי לטובה עם הקצב הבלתי מתפשר שעליו נכנס ריף דרומי שלוקח את המאזין אחורה בזמן, לרגעים לאולמן ברדרס בנד והסאונד הכל כך מזוהה שלהם, שלא מרגיש זר לרגע ומשתלב נהדר עם הגרוב המהיר והשירה שמצליחה לא להיבלע במסך הגיטרות, ולבסוף הסולו המעולה שמביא לאיזשהו קליימקס את כל האנרגיה הזאת. בקליפ היחסית פשוט, השחקן לבוש בג'ינס ואפודה לבנים ובעצם "מנגן" באייר-גיטר את הריפים יחד עם המוזיקה, כשלאט לאט, באמצעות מסך ירוק וחליפה ירוקה, הוא הולך ונעלם ורואים רק את הדנים הלבן עם כפות הידיים שלו מבצעים ריפים באוויר. אולי ממחיז את שם הלהקה ואת מה שהיא עושה בצורה הטובה ביותר.

ב- I'm The One ) Big Big Fun) השימוש ב –ווה ווה, קאובל, וקולות הרקע מכניסים אותנו לאתנחתא עם ניחוח חזק של סבנטיס, סמים קלים, בירה ושמש מלטפת. השיר נותן לנו הצצה למה הלהקה יכולה לעשות מעבר לריפים המהירים והווירטואוזיות, ומוסיף לאווירה המשוחררת של האלבום.

האלבום מסתיים עם Thank You, מעין בלדה שמשלבת השפעות פרוג-רוק ורוק דרומי בולטות שמתחברות לתוך 4 וחצי דקות של עליות וירידות ומרגישות כמו סיכום של האלבום על עליות וירידות הקצב שבו, מרוק בועט לוייב סטונרי דרך הארד רוק ופסיכדליה עדינה. נראה שההרכב החצי חדש מביא איתו פיין טיונינג לסאונד של הלהקה, ובעיקר נשמע כאילו הם נהנים ליצור מוזיקה יחד, וזה בעיני אחד הדברים שעוברים הכי טוב הלאה, ואחד הדברים שגורמים לי לאהוב אלבום באמת.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0