שולפת עוד שפן: עומר אסייס על האלבום החדש של אספראנזה ספאלדינג – Emily's D + Evolution

ES_v1_mezzsite

כאשר עוצרים ממרוץ החיים ומסתכלים מצד אחר, כך הקלישאה אומרת, רואים דברים אחרת.
זה בדיוק מה שהבסיסטית וזמרת הג'אז אספראנזה ספאלדינג עשתה בשנתיים האחרונות, היא חזרה לביתה שבפורטלנד, הרחק מההמולה הכרוכה בלהיות קרובה לסצינת המוזיקה כדי לחשב מסלול מחדש. התוצאה היא האלבום החדש Emily's D + Evolution.

ספאלדינג דיברה בראיון על ההשפעה של המוזיקה של "Cream" על האלבום הנוכחי ועל העובדה שגם בייקר וגם ג'ק ברוס היו מוזיקאים עם עבר עשיר של ג'אז שגם שילבו ג'אז במוזיקה שלהם, כל זה עלה לה לראש אחרי שצפתה בסרט המעולה שבו גם לכם כדאי לצפות – "Who's Afraid Of Mr Baker" על פועלו של המתופף ג'ינג'ר בייקר שהצליח להיות לא פעם בקריירה שלו גשר בין ז'אנרים.
ספאלדינג, כמו שני הגדולים, מצליחה באלבום הנוכחי לעשות בדיוק את זה וליצור אלבום שהוא שילוב מצויין של רוק, ג'אז, סול ופאנק כאשר לכל אורך הדרך היא שולפת עוד שפנים מארגז הכלים המוזיקלי הכל כך עשיר שלה.
ב-"One" אפשר לשמוע מצויין את היכולות המרשימות של הקול של ספאלדינג שנשמע מעולה לא רק כאשר כמעט רק הוא על הבמה, אלא גם כאשר שאר הכלים מצטרפים וספאלדינג עולה עם הקול גבוה יותר ונותנת לנו להתלבט מהי היא יותר, בסיסטית או זמרת.

לכל אורך האלבום אפשר לשמוע שהשירים נכתבו על ידי בסיסטית, "Funk The Fear" הוא דוגמא מעולה לאיך שלמרות שיש בקטע מלודיות מורכבות, הקצב פה הוא העניין ואולי הגדולה האמיתית של האלבום כולו היא שלמרות שהוא הרבה יותר פופי מהאלבומים הקודמים של ספאלדינג, הוא מצליח לכל אורך הדרך להחליף מקצבים ולאתגר את השומע מבלי להיות מורכב מדי.
"Good Lava" שיצא כסינגל הוא בעיניי הקטע הטוב באלבום עם קצב מעולה, גיטרה אגרסיבית שלא מהווה את מרכז הבמה, הרמוניות קוליות, והוא בעצם מרכז לתוכו הרבה אלמנטים שהופיעו לכל אורך האלבום לתוך שיר אחד קליט ופאנקי שהוא כולו הצגה עצמית של האני החדש של ספאלדינג.

אמילי הוא השם האמצעי של ספאלדינג, מין אלטר אגו שהפציע באלבום הנוכחי והציג את המוזיקה של ספאלדינג באופן שונה לחלוטין מהאלבומים הקודמים שלה. זה אחד הדברים שאולי היו חסרים לא רק לספאלדינג אלא גם לג'אז המודרני, שלא פעם נשמעו קולות של מוזיקאים שאומרים שהז'אנר זקוק לרענון, שהוא מיושן ולא פתוח לשינויים.
אבל כמו שהסקסופוניסט ויין שורטר היטיב להגיד, לפעמים זה לא פיצוץ שקורה, אלא שינוי איטי ולא בולט במיוחד, כי כאשר מתחרש פיצוץ מוזיקלי, כולם מרגישים טיפשים כי הם לא ראו את זה.
את השינוי אפשר לראות לא רק בדמות האלבום הנוכחי של ספאלדינג אלא בעוד שורה של אלבומים שמכניסים אלמנטים של ג'אז למוזיקה שלהם ונשארים במיינסטרים, אם זה קנדריק לאמאר, דיוויד בואי או השילוב המעולה של Ghostface Killah ו-BadBadNotGood מהזמן האחרון.

האלבום יצא רק לפני שבועיים ומאז הספקתי לשמוע אותו לא מעט, בעיקר כי הוא מרגיש כמו שילוב כל כך נכון ומהודק של ז'אנרים שאני אוהב. יש לי תחושה שלקראת סוף השנה אמילי תקבל עוד לא מעט אזכורים, ולא רק ממני.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0