החומרים שמהם עשויים החיים: תום יוגב כותבת על האלבום החדש של לוסינדה וויליאמס

LW_GEN10450_300cmyk

סול, פה, מי, רה, סול, פה, מי רה… אף פעם אל תשפטו שיר לפי ארבעת התווים הראשונים שלו. "ישנו עצב כה עמוק, שאפילו השמש נדמית שחורה" שרה לנו וויליאמס בשורה הראשונה מתוך השיר הראשון באלבום החדש שלה. ואולי כבר שלושים השניות הראשונות הללו מקפלות בתוכן את מהותו של “The ghosts of highway 20” – אלבום של געגוע וכמיהה, משוכים בדוק של עצב, והכל במעטפת של מלודיות קאנטרי-רוק פשוטות וממכרות. “Dust” הוא שיר פותח מעולה. אחרי כמה שניות של גיטרות מקוטעות מתגלגלים לתוכו הבס והתופים, תופרים את הפתיחה ומכינים את השיר למילים העגומות שוויליאמס מותחת לאורכו. מבחינת זמן, יותר ממחצית מהשיר מוקדשת לגיטרות. אי אפשר לצפות לפחות מכך, משום שמלבד וויליאמס, מי שמופקדים עליהן באלבום הם גרג ליס, בעל עשר אצבעות מהעסוקות ביותר באמריקנה משנות השבעים ועד ימינו אנו, וביל פריזל.

הגיטרה של ביל פריזל היא אחד הצלילים האהובים עלי בעולם. יש לה איכות מזוקקת של ליטוף על הלחי ממישהו שאנחנו אוהבים – מגע מרפרף שממשיכים להרגיש את חומו זמן רב לאחר שהסתיים. אם טרם יצא לכם להכיר, נספר שמדובר באחד הגיטריסטים הגדולים בג'אז האמריקאי בעשורים האחרונים, עם סאונד ייחודי שאי אפשר לטעות בו. הגיטרה שלו פה היא מה שהופכת בעיני את האלבום הזה מאלבום יפה לאלבום נפלא. היא מונעת מהשירים ליפול למלכודות של בנאליות או חוסר ייחוד, מוסיפה צרימות קטנות היכן שצריך, מטופפת בין האובר-טונים, מעקמת איזה מיתר, נעה כל הזמן על המתח העדין שבין הרמת גבה לחיוך בזווית הפה.

דוגמה טובה לכך נמצאת בשיר הרביעי – Place in My Heart, שיר אהבה פשוט ונעים, גיטרה אקוסטית ברקע, ונביעה עדינה של גיטרה חשמלית שמוסיפה עניין. אבל מתן הקרדיט לפריזל בלבד עושה עוול לוויליאמס, שעצם השירה שלה היא כנראה ההיפך הגמור מבנאליות – המתיחה של המילים עד כדי כך שהן נשמעות כאילו היא לועסת אותן, הקול מעושן אך נינוח, שיר שבקלות אני יכולה לדמיין איך נעשה מאוס תחת ידיה של זמרת עם קול מתקתק מדי – אבל וויליאמס מצליחה ליצוק מידה מסוימת של עגמומיות גם לתוך שיר אהבה, הופכת אותו למשהו מהחיים האמיתיים.

Death Came, השיר הבא, מחזיר אותנו היישר אל האדמה הקרה, כל כולו זעקה של כאב. הקול של וויליאמס נשבר, היא נאנחת, נשמעת כאילו כבר בכתה את רוב מה שהיה לה לבכות ועכשיו שרה את שלב העיניים הנפוחות והתשישות. התיפוף העדין של בוץ' נורטון ברקע מוסיף משהו שבטי לשיר, מזכיר את האוניברסליות שבאבל. אם לשפוט לפי שמו של השיר השישי –Doors of Heaven, נראה שהאלבום ממשיך באותו קו מורבידי משהו. אבל ה feel של השיר הזה שונה מהקצה אל הקצה. החבר'ה מגבירים פה את הקצב ויש חזרה לרוק בסיסי ואנרגטי יותר, שמהווה מצע נאה לדרישתה הנחרצת של וויליאמס בשיר – "תפתחו כבר את הדלתות של גן עדן ותנו לי להכנס!" כנראה שכשלוסינדה וויליאמס מחליטה, גם בורא עולם לא יעצור בעדה.

השיר השמיני – The Ghosts of Highway 20, כיאה לשיר הנושא של האלבום, הוא שיר מסע מפואר, ובעיני השיר הטוב ביותר באלבום. הוא נכתב על כביש המחבר בין פלורידה ללואיזיאנה, ב"דרום העמוק", כביש שוויליאמס בילתה בו שעות נסיעה רבות במהלך 63 שנותיה. כששמעתי אותו חשבתי ישר על הדרך שאני אמורה להכיר כמו כף היד שלי, הסיבובים של כביש 1 לפני הכניסה לירושלים, ותהיתי האם לכל אחד מאתנו יש רוחות רפאים של כביש 20 המלוות אותנו לאורך חיינו. תחושה עמוקה של עצב עולה מהשיר: בטון סדוק, מלונות רעועים, מגרשי גרוטאות וסטנדים של זיקוקים נטולי זיקוקים – חיים שהיו ואינם עוד. אבל וויליאמס לא נשברת. היא מגייסת שוב את האנרגיות של הקאנטרי לעזרתה, ובשיר הבא – הקליל והכיפי ביותר באלבום, היא דורשת בתקיפות לגרש את רוחות הרפאים של כביש 20: "לך מכאן, זכרון מריר… אני מלווה אותך לדלת, זכרון מריר…"

וויליאמס מסיימת את האלבום עם השיר Faith & Grace. האופטימיות הזהירה של המילים משתקפת היטב גם בעיבוד של השיר: יש פה גרוב עדין ומשמח – כולם מנגנים באופן מאופק, אבל עם אנרגיות אחרות מהשירים האחרים באלבום. הגרוב, המילים, השירה שלה וקולות הרקע שאובים מעולם התוכן של הגוספל, אבל השיר נעדר בכוונה את ההתמסרות והשמחה משולחת הרסן של הגוספל. וויליאמס מבקשת "רק מעט אמונה וחסד", ואת זה אפשר בהחלט לספק עם בס דומיננטי, גיטרות עדינות, קצת תופים ג'מייקנים וקול סדוק.

14 שירים יש באלבום הזה, מתוכם קאוור אחד לספרינגסטין (Factory) ולחן מפתיע לקטע אירוטי מספר של וודי גאת'רי (House of Earth). רק שנה וחצי חלפו מאז אלבומה האחרון של וויליאמס, וקשה להאמין כיצד בפרק זמן כל כך קצר היא הצליחה לנפק יצירה שלמה ובעלת עומק שכזו. The ghosts of highway 20 הוא אחד האלבומים האנושיים ביותר ששמעתי בעת האחרונה – אלבום שנע על הקשת בין עצב עמוק לשמחה מהוססת, החומרים שמהם עשויים החיים.

האזנה לאלבום המלא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0