הצד האחר של חייו: תומר קופר על פרד ניל כחלק מהשת"פ החדש בין הרמוניה דרומית וקולומבוס

facebook neil

פרד ניל היה אמור לחגוג 80 החודש. עשור וחצי שהוא כבר לא איתנו. אחד מאמני הפולק והמוזיקאים הכי משפיעים שהיו כאן, שלא זכו לתהילה שהרבה מבני דורו ומחזיקי הלפיד של הז'אנר קיבלו, או רדפו אחריה. הוא גם לא ממש חיפש את הילת ההצלחה הזו. הוא היה כמו אורח מסתורי ממקום וזמן אחר, נכח למספר שנים של יצירה ואז נעלם מן העין, אך השאיר אחריו חותם ענק וחשוב בהיסטוריה של הפולק וכל מה שנחשב כיום “Singer/Songwriter”. במיוחד כחלק מתור הזהב שיצא מגריניץ' ווילאג' בשנות השישים.

קריירה קצרה, היעלמות מפתיעה, התרחקות פתאומית מתעשיית המוזיקה והצלחה וגילוי מחדש של שיריו שנים אחרי שנכתבו. לניל היו שירים וקריירה שכנראה הקדימו את זמנם. כאלו שביקום מקביל שמים אותו על גג העולם והוא מוערך לא פחות מבוב דילן וגדולים אחרים. כל הענקים והשמות המוכרים שלקחו חלק בצדדים השונים בחייו ובזכות זה אולי סללו לעצמם את שבילי ההצלחה קצת יותר בקלות.

The music is in the air"
"where every man is free

בתחילת עד אמצע שנות השישים פרד ניל כבר עשה לעצמו שם מסוים בווילאג' של מנהטן התחתונה, גם בלי לשחרר באופן רשמי את המוזיקה המקורית שלו. זה היה בתור נגן שכיר והופעות במועדונים הקטנים. אותם מקומות שהרבה שמות גדולים מהסצינה התחילו שם את דרכם. ניל היה חלק משורה ארוכה של מוזיקאים שמינפו את סצינת הפולק המקומית לצד דייב ואן רונק, סימון וגרפונקל, ריצ'י הייבנס, טים הרדין, קארן דלטון, בוב דילן ורבים אחרים. למעשה דילן ניגן לא מעט עם ניל, שלקח את צימרמן הצעיר ללוות אותו בתחילת הדרך, כולל מיד אחרי הגעתו של דילן לניו-יורק וגריניץ' ווילאג', בעבודה הראשונה שלו בתור מוזיקאי בתחילת 1961. הרבה מאלבום הבכורה של דילן הושפע מההופעות הללו והתקופה המוקדמת לצד מוזיקאים כמו ניל.

רק ב-1964 פרד ניל הוציא אלבום ראשון, ביחד עם מוזיקאי מקומי אחר – וינס מרטין. האלבום Tear Down The Walls של שניהם הוא לא רע, עם הרמוניות טובות ופולק פשוט בתוספת מפוחית (של ג'ון סבסטיאן) וגיטרת 12 מיתרים. הם ביצעו כמה גרסאות חיוביות לשירים ישנים כגון I Know You Rider ו-Morning Dew, אך היה ברור שניל צריך לקחת את המושכות לבד. הוא גם זה שכתב את רוב השירים המקוריים שם, כולל שיר הנושא המוצלח.

פרד ניל, קארן דלטון ובוב דילן, פברואר 1961

פרד ניל, קארן דלטון ובוב דילן, פברואר 1961

בשנתיים הבאות פרד ניל לא רק ישחרר את שני אלבומי הסולו הראשונים שלו, אלא גם יביא לעולם מבחינתי שניים מהאלבומים היותר חשובים בז'אנר. כאלו שמגיעים ישירות מהלב של גריניץ' ווילאג' ושלו עצמו. אלבומים שכוללים מספר שירים שהם נכס צאן בעידן הפולק-רוק ועיצבו למעשה את היופי והכישרון הגדול בקריירה של פרד ניל. קריירה שהגיעה מיד לשיאה ואז הסתיימה מהר מדי.

“I was standing on the corner of Bleecker & McDougal”

האלבום Bleecker & McDougal יצא ב-1965 וראה לראשונה את ניל במרכז הבמה, באלבום שלם. השם שלו מגיע מפינת הרחובות בליקר ומק'דוגל ב-West Village. מפגש ומיקום עם הרבה היסטוריה, במיוחד על  Bleecker Street. הרחוב מלא המועדונים, בתי הקפה והאקשן הבוהמי של אז, רחוב שסימון וגרפונקל שרו עליו כ"כ יפה בשנה לפני כן באלבום הבכורה שלהם והמקום בו גם פרד ניל פתח איתו את אלבום הסולו הראשון באופן כ"כ ראוי, עם פולק-בלוז משובח.

בהמשך האלבום נמצאים עוד קטעים נהדרים, כמו  Blues On The Ceiling  או  Country Boy. אבל אחד מהם בולט קצת מעל השאר, וזה השיר  Other Side To This Life. מהקטעים האלה שמאפיינים את ניל, עם קול הבאס שקשה לא לזהות והמילים היפות ולעיתים (די קרובות) מלנכוליות, שנכנסות עמוק לעצבים. גם לא חסרות פה השפעות על אמנים אחרים. אם זה בוב דילן שביצע בהופעות את  Water Is Wide  בגרסה שהתבססה על זו שנמצאת כאן, קארן דלטון בהופעותיה המוקדמות, או גראם פרסונס בן ה-19 שהקליט ב-6566 את גרסתו ל-Other Side To This Life לפני שעבר מפולק מופשט לקאנטרי-רוק המוכר שפיזר למספר הרכבים מוצלחים וקריירת סולו קצרה, בדיוק כמו זו של ניל. שניהם למעשה נמצאים אצלי מאוד גבוה ברשימת האמנים הכי מוכשרים שעשו הכי הרבה בדיסקוגרפיה קצרה, מהחלוצים והמשפיעים ביותר בז'אנרים שלהם, שקיבלו תהילה מסוימת הרבה אחרי זמנם.

תמונה 2

בשנת 2010, בביקור הראשון שלי בניו-יורק, הייתי פשוט חייב להגיע לפינה הזו, למפגש הרחובות בליקר ומק'דוגל. אני זוכר איך עמדתי שם, איפה שניל עצמו עמד 35 שנה קודם לכן, וניסיתי לדמיין את מה שהתרחש באיזור בתקופה ההיא. דמיינתי את דילן חוצה מולי את הכביש, את סיימון וגרפונקל מתווכחים על איזו מלודיה במדרכה ממול, ואת פרד ניל עם גיטרה אקוסטית ביד, בדרך לאיזו הופעה קטנה או לסשן נגינה ביום שמשי ב-Washington Square Park הקרוב. יכולתי כמעט להריח את מה שהתרחש. במקום בו אנונימיות היתה עדיין קיימת, עם כ"כ הרבה כישרון. תמימות מסוימת שקשה יותר למצוא כיום.

מאז הייתי שם עוד פעמיים וה-West Village  הפך האמת די מהר למקום האהוב עלי במנהטן. בין השאר גם  Bleecker Street, עם מספר חנויות שמנסות עדיין לשמר את התקופה ההיא, אווירה מעט שונה ממרכז העיר וגורדי השחקים ואיזה שתי חנויות מוזיקה שאני מבקר כבר באופן קבוע באיזור. עם כל החוויות הגדולות של ניו-יורק, אין כמו לשבת ב-Washington Square Park  ביום סתיו נעים, כשהשמש יוצאת, ולשמוע או לזמזם את המוזיקה שנכתבה לא רחוק משם.

פרד ניל על פינת בליקר ומק'דוגל, שנת 1965

פרד ניל על פינת בליקר ומק'דוגל, שנת 1965

אני על פינת בליקר ומק'דוגל, שנת 2010

אני על פינת בליקר ומק'דוגל, שנת 2010

“…This Old World May Never Change”

בסוף שנת 1966 הגיע פרד ניל לתחנה החשובה ביותר ביצירותיו, זו שמסמלת פסגה קטנה ונמוכה, אך גם כזו שהרבה ניסו לטפס עליה ולהגיע להיכן שנעץ את הדגל המוזיקלי שלו. זה קרה עם אלבום הסולו השני, שנקרא על שמו. אלבום שנפתח עם אחד השירים הכי מוכרים וגם הכי יפים של ניל – The Dolphins.

הרגש העמוק והקסם של שיר כמו  The Dolphins  גרם ללא מעט אנשים כנראה להכיר את המוזיקה של ניל יותר לעומק. או בכלל לשנן את שמו. אחד משני שירים למעשה באלבום הזה שהביאו לו הרבה כבוד והערכה, דווקא בגלל אמנים אחרים. השיר השני הוא 'Everybody’s Talkin, פיסת המוזיקה אולי הכי מוכרת שניל כתב. הרבה אמנים ביצעו את השירים הללו במשך השנים, אבל שתי גרסאות בולטות במיוחד, כאלו שבוצעו או הוקלטו לא הרבה אחרי  צאת  המקור.

היה זה טים באקלי שביצע את ה-Dolphins  בהופעות והגרסה שלו לשיר מאלבום ההופעה  Dream Letter שהוקלט ב-68 תמיד היתה מדהימה. בכלל, זה אלבום הופעה אדיר. שוחרר רשמית רק ב-1990, אבל הרבה מאזינים, כולל אני בזמנו, גילו ככה את השיר והלכו לבדוק את הגרסה המקורית. באקלי האבא הושפע מאוד מפרד ניל והחזיר לו הרבה כבוד ויופי בביצוע של השיר. בחיבור האישי שלי עם המוזיקה של פרד ניל, באקלי שיחק תפקיד חשוב, מאלבום הלייב שלו נמשכתי ללכת למקורות ואז נפתחתי לדיסקוגרפיה של פרד ניל, והחיבור משם היה מהיר.

ההצלחה הגדולה יותר הגיעה עם הגרסה של הארי נילסן ל-'Everybody’s Talkin. זה קרה בשנת 69 כחלק מפסקול הסרט  Midnight Cowboy. הגרסה של נילסן נבחרה כשיר הנושא של הסרט ואף זכתה בגראמי. סיטואציה די מתאימה לתהילה הבלתי-מוערכת של פרד ניל. הכוכב האמיתי שעומד מאחורי היצירה אך נמצא יותר בצללים מאשר קדמת הבמה.

יצירת מופת קטנה. אלבום הסולו השני -  "Fred Neil"

יצירת מופת קטנה. אלבום הסולו השני – "Fred Neil"

אלו לא היו השירים הטובים היחידים באלבום כמובן. אפשר למצוא כאן את  That’s The Bag I’m In, שגם כן קיבל מספר גרסאות מאמנים מאוחרים וחדשים יותר לאורך השנים. יש פה גם את  Sweet Cocaine ועוד שורה של שירים שיצרו יחד אלבום פולק מעולה עם צדדים אקספרימנטליים ופן אישי של יוצר ענק. יצירת המופת הקטנה הזו, שתחגוג 50 שנה ליציאתה בדצמבר הקרוב, אחראית לדעתי ללא מעט קריירות של ממשיכי הז'אנר וכל מי שאי פעם הרים גיטרת 12-מיתרים או מחשיב את עצמו  Singer-Songwriter. ההשפעה והסאונד של האלבום ושל קודמו חלחלו להרכבים כמו באפלו ספרינגפילד, הבירדז, ה-Flying Burrito Brothers  וג'פרסון איירפליין. משהו מפרד ניל נמצא בכל אחד מהם.

בהמשך העשור ניל כבר לא התקרב לגבהים האלה מבחינת עשייה, שפחתה ונעלמה. ב-67 הוא הוציא את  Sessions, שמרגיש באמת יותר כמו חזרות והקלטות משוחררות באולפן ופחות כמו "אלבום". הוא כלל כמה קטעים ארוכים ניסיוניים כמו Look Over Yonder ו-Looks Like Rain. יש גם קאבר מוצלח ל-Please Send Me Somebody To Love של פרסי מייפילד. אבל ההוצאה רחוקה משני האלבומים שבאו לפניו. בשנת 71 יצא האלבום האחרון שנקרא  Other Side Of This Life, שהוא בעצם אסופת שירים שמאגדת חצי ראשון של ביצועים בהופעה וחצי שני של Outtakes ושאריות מהקלטות אולפן שלא שוחררו קודם.

The ten cent life I’ve been leading here"
"Gonna be the death of me

לאחר מכן פרד ניל די עזב את עולם המוזיקה, הפסיק להקליט והופיע רק לעיתים רחוקות עד לניתוק מוחלט. את שלושת העשורים הבאים הוא העביר בריחוק מהקהל, המועדונים והכישרון המוזיקלי הגדול שלו, והתעסק בין השאר בחקר ושימור הדולפינים שתמיד אהב ופשוט נעלם. בשנת 2001 הוא נפטר בגיל 65 לאחר מאבק עם מחלת הסרטן. הוא השאיר אחריו פחות מעשור של הקלטות רשמיות ומספר שנים מצומצמות של פעילות מוזיקלית. קריירה קצרה שהיא סוג של מכרה זהב. כזה שהרבה גילו רק לאחר מותו עם חפירה בהוצאות מחודשות של ההקלטות ההן של שנות השישים.

הוא נעלם מהר מדי, אך בפרק הזמן הקצר הזה הצליח להשאיר חותם גרנדיוזי ולהשפיע על הדורות הבאים, כמו חברי הדור שלו שזכו לראותו מופיע לידם בגריניץ' ווילאג' התוסס ומפוצץ הכישרונות. כמו קארן דלטון שאני רואה המון דמיון בשבילים עליהם דרכו. גם היא כישרון שנעלם מהר מדי ועזב את עולם המוזיקה. כמוהו, גם היא נפטרה בסוף הכי רחוק מאור הזרקורים, ממחלת הסרטן. וגם אצלה היתה תחייה מחודשת וגילוי מאוחר של הדורות הבאים. במיוחד בשנה שעברה, כששוחרר האלבום האבוד השני שלה ויצא גם אלבום המחווה המקסים של מבחר מהקולות הנשיים כיום, עם המילים של דלטון שמעולם לא הוקלטו.

איך שאני מסתכל על זה, פרד ניל וקארן דלטון יכלו להיות הבוב דילן וג'ואן באאז האלטרנטיביים. הם יכלו גם להיות גדולים יותר, אך בחרו בדרכים אחרות. אפלות ונסתרות יותר. אולי גם טרגיות. כאלו שרחוקות מהעין וכמעט ואין שילוט בכדי להוביל אותך אליהן. סוג הדרכים שצריך להתעמק קצת יותר כדי למצוא, אך הפסיעה עליהן תהיה שווה את המאמץ. במיוחד הדרך אל פיסות הקריירה של פרד ניל והפנינים החבויות שם. ליד הסמטאות והמועדונים של ה-West Village, מול כוכבים זוהרים עם תווי פנים עדיין לא מוכרים וצמוד לפינת המפגש של רחובות בליקר ומק'דוגל.

אחרי מותו ביולי 2001 אמר עליו דיוויד קרוסבי ש: "He just didn't fit in this commercial world"

יש בזה משהו נכון. פרד ניל היה טרובאדור אמיתי שהסתפק במועט. אנטי-גיבור עם גיטרה אקוסטית בצד הדרך, שפשוט ניגן כמה שנים ואיכשהו הפך לדמות חשובה בפרק מוזיקלי שההיסטוריה כמעט ושכחה מאחור. את במת ההצלחה המסחרית הוא נתן לאחרים. השאיר מפה ומצפן קטנים בדמות פיסות מוזיקה ומילים – ונעלם.  החודש הוא חוגג יום הולדת 80, בטח בסגנון הכי מצומצם שאפשר. אולי לבד, אולי עם קארן דלטון או חברים מוכשרים אחרים שעזבו את העולם הזה יחד איתו. יושב ופורט קצת על הגיטרה, איפה שהוא, בצד האחר.

תמונה 6

פרד ניל
2001-1936

מצורף גם מיקס פרד ניל מיוחד שערכתי, עם מבחר שירים מהקריירה הקצרה מדי + חמישה קאברים אהובים אישית, של אמנים שהושפעו מניל אז והיום. מוזמנים להאזין (פלוס מידע ופלייליסט מסודר) ממש כאן בדף ה-Mixcloud שלי או פה למטה:

לבלוג הרמוניה דרומית של תומר קופר

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0