רדיו גאולה: "עידן האצטדיונים" – כתבה ראשונה בסדרה של אלקנה כהן על המוזיקה החרדית

הם ממלאים אצטדיונים בישראל ובארה"ב, מוכרים מאות אלפי עותקים מכל אלבום, מופיעים על פוסטרים בחדרים של מתבגרים (ומתבגרות) דתיים, השירים שלהם הם קלאסיקות, אבל לא תשמעו אותם בגלגל"ץ, או ברשת ג'. קוראים לזה "מוזיקה חסידית", אבל השורשים שלה נמצאים בדיסקו וברוק, בפופ גרמני ובסול אמריקאי, לא פחות מאשר ביערות מזרח אירופה. זה אחד מענפי המוזיקה הכי רווחיים בישראל היום, אבל הרבה מהאמנים כלל לא מוכרים מחוץ לרחוב החרדי.

אני רוצה לכתוב על המוזיקה של החרדים. יש המון חרדים בארץ, ורובם לא שומעים גלגלץ. או רדיו לב המדינה. רובם כנראה מכירים את אריק אינשטיין ושמעו על (או את) שלמה ארצי או את יהורם גאון. בהכללה, אפשר לומר שחרדים צורכים בעיקר את הסגנון המכונה "מוזיקה חסידית", אך הקשר בינו לבין הניגונים החסידיים ששרו לפני מאתיים שנה במזרח אירופה הוא קלוש ביותר, במקרה הטוב.

בסידרה הזו אני אנסה לסקור קצת את הפופ החרדי הנפוץ היום ולערוך היכרות, גם אם קצרה ושטחית, עם ז'אנר מרתק, שזמר בינוני בו מוכר יותר דיסקים משלומי שבן ביום טוב.

כשהדינוזאורים הילכו על האדמה – עידן האצטדיונים.
המונח "מוזיקה חסידית" נקשר במשך כמאתיים שנה עם אדמו"רים (מנהיגי קהילות חסידיות) אשר יצרו, ולפעמים אימצו, "ניגונים" – קטעים מושרים חסרי מילים (בדרך כלל), שהושפעו בעיקר מהמוזיקה המזרח אירופאית והבלקנית. הניגונים של כל חצר חסידית נושאים אופי משלהם והם מהווים מושא למחקרים רבים: מוסיקולוגיים, דתיים, אנתרופולוגיים ואחרים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 לעומת זאת, התחילו מוזיקאים חסידיים (כמו הרב שלמה קרליבך) ליצור בהשפעת מוזיקה מערבית קלאסית ופולק אמריקני, ולהקליט שירים שפנו לקהלים גדלים והולכים, לאו דווקא חסידיים.

מרדכי בן דוד
את מהפכת הפופ החסידי בשנות ה-70 ובעיקר ה-80 הוביל חסיד גור מניו יורק בשם מרדכי ורדיגר. ורדיגר גדל במשפחה בת דורות רבים של מוזיקאים: אביו דוד ורדיגר היה חזן וזמר חסידי שהיה מקורב לאדמו"ר מגור – אחת החצרות החסידיות הגדולות ביותר בעולם. מרדכי ורדיגר שינה את שם משפחתו בשלב מוקדם ל"בן דוד", כדי להדגיש את ההשפעות שספג מאביו, אך למעשה אחראי ליצירתו של סגנון חדש לחלוטין – מוזיקת פופ מודרנית, מתובלת בגוונים חסידיים ויהודיים.

מרדכי בן דוד התווה את הדרך לזמרי פופ חסידיים בשלושים השנים שעברו מאז ראשית הקריירה שלו: המקצבים בשירים שלו הם רוקיים מאוד, אך העיבודים הם תזמורתיים וללא סאונד של גיטרות דומיננטיות. המילים לקוחות תמיד מן התנ"ך, למעט במקרים בהן הן כתובות באנגלית – שאז הן מקוריות.
בן דוד פרץ לתודעה עם שיר ביידיש דווקא: "יידן", שהוא למעשה גרסה ביידיש לשיר "ג'ינגיס קאן", שזכה שנה קודם באירוויזיון, ובכך יישם עיקרון נוסף בפופ החסידי: אפשר לאמץ כל סגנון מוזיקלי הבא מן החוץ, כל עוד המילים הן "יהודיות", והעיבודים סולידיים ובעלי צליל קלאסי.

בשנת 93' עשה בן דוד את הפריצה הגדולה שלו לקהל הישראלי החילוני עם הלהיט "משיח" (שהיה שיר האליפות של הפועל גליל עליון באותה שנה). מעבר להצלחה של "משיח" שהפופולריות שלו נמשכת עד היום, אפשר לזהות בו את מרכיבי הנוסחה הבן דוידית: מילים מן התפילה, במבטא "אשכנזי" כבד, פזמון קליט ומרובה "אוי אוי אוי", ולחן פופ דיסקו קצבי ורקיד. בן דוד הפך בעקבות "משיח" לכוכב אמיתי הממלא איצטדיונים בארצות הברית ובישראל, ולמלך הפופ החסידי למשך מספר שנים נוספות.

אברהם פריד

המתחרה הגדול ביותר, וגם שותף לדרך של מרדכי בן דוד בשלושים השנים האחרונות הוא אברהם פריד. פריד, חסיד חב"ד מניו יורק, הוציא את אלבומו הראשון בשנת 1981 (אז גם אימץ את שם המשפחה "פריד" – שם משפחתו המקורי הוא פרידמן, אלא שהוא התבייש שחבריו ידעו שהוא הוציא אלבום), וכבר מתחילת הדרך הציג איכויות של פופ סטאר אמריקאי, הרבה יותר מאשר זמר חסידי מן השטעטל. במהלך שנות ה-90 הופיע פריד על במות המדיסון סקוור גרדן בניו יורק והאיצטדיונים טדי ורמת גן בארץ, בהופעות אנרגטיות שהשפעות הדיסקו ובמיוחד מייקל ג'קסון הורגשו בהן לא מעט, שילב פריד בין הפופ/רוק ה"חסידי" (כלומר מילים מן התפילה ומן התנ"ך, וסאונד חסר גיטרות), לבין שירים באנגלית (וביידיש) שהיו יכולים להופיע כחלק ממחזות בברודווי או בפסקול של "טופ גאן" וסרטים של יו גרנט.

בראשית שנות האלפיים, ככל שזמרים חדשים נכנסו לנעליהם של הוותיקים (בעיקר לאלו של פריד), חיפשו בן דוד ופריד קהלים חדשים: בן דוד חזר לסגנון החסידי ה"מסורתי" וזנח את הפופ והדיסקו, ולעומתו פריד ניסה להתקרב אל המיינסטרים הישראלי, הקליט שירים של חנן יובל ועופרה חזה לצד שירים מקוריים בעברית מודרנית ואירח בהופעותיו אמנים כמו שלומי שבת ועמיר בניון.

עולם הפופ החסידי המשיך להתפתח במהירות בסוף שנות ה-90 ובעשור הראשון של שנות האלפיים, אך מורשתם של מרדכי בן דוד ואברהם פריד, הדינוזאורים של הז'אנר, נשארה דומיננטית ורלוונטית, גם בקרב מוזיקאים צעירים יותר.

בפעם הבאה: דור חדש – שוויקי, ג'רופי וחיים ישראל

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0