משמעות עמומה: ציפי פישר חוגגת יום הולדת 46 לג'ון פרושיאנטה

ג'ון פרושיאנטה הוא מקרה נדיר, זה לא רק שהוא הספיק להגשים את החלום להפוך לכוכב רוק ענק כבר בגיל 21, הוא גם הצליח לשחזר את ההצלחה הזו בשנית, ומתוך בחירה הפנה לה גב.
פרושיאנטה הינו נגן גיטרה מחונן שפרש מלימודיו בתיכון בגיל 16, היה בקשר עם נגן הגיטרה הנערץ עליו – הלל סלובק מהרד הוט צילי פפרז, וכבר בגיל 18 בשנת 1988, מצא עצמו מחליף את מקומו של סלובק שנפטר באופן טראגי ממנת יתר, בעוד הוא מוותר על אודישן ללהקה של פראנק זאפה, עוד מוזיקאי שפרושיאנטה העריך מאוד. ב-1991 הוציאו הפפרז את Blood Sugar Sex Magik והפכו לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. זו גם הייתה נקודת הזמן שבה אני התוועדתי לפרושיאנטה (וסביר להניח שגם אתם), בזכות הסולו הנהדר שלו ב-Under the Bridge. אבל ההצלחה הייתה יותר מדי עבור פרושיאנטה, והוא מצא עצמו מהר מאוד נכנס למסלול המוכר של הסמים וההרס העצמי שהרג את סלובק. הוא עזב את הלהקה תוך שנה מצאת האלבום (כשדייב נאבארו מחליף אותו) והחל להוציא אלבומי סולו.

אלבום הסולו השלישי שלו מ-2001, To Record Only Water for Ten Days, מאופיין בצליל לו-פיי מופשט שמושפע מאלקטרוניקת אייטיז, ומהווה נקודת מפנה משמעותית עבורו מבחינה אמנותית. השינוי הרוחני שעבר עליו בזכות ההתנקות שלו מסמים ותרגול יוגה ומדיטציה מוצא ביטוי באלבום, שהינו למעשה אלבום הסולו שלו שלו אולי הקשבתי הכי הרבה פעמים.

במקביל לכך, הוא חוזר לרד הוט צילי פפרז ב-1998 באלבום "קליפורניקיישן", שוב אלבום שזוכה להצלחה מטורפת. קשה להאמין בכך, אבל במקביל לנגינה והופעה עם הפפרז באותן שנים, פרושיאנטה מוציא חמישה אלבומי סולו בין 2004-5, כולל Shadows Collide with People, אלבום הנחשב הנגיש שלו ביותר עד כה. ב-2009 הוא פורש בשנית מהלהקה, הפעם כי פשוט לא מעניין אותו יותר ליצור רוק מסחרי, ומוציא את The Empyrean, אלבום בו מתארחים נגנים גדולים דוגמת ג'וני מאר. מכאן והלאה הוא מתחיל לצלול יותר ויותר לכיוון אלקטרוני, ושנה שעברה הוא הפתיע את כל העולם כאשר עבר ליצירת מוזיקה בסגנון אסיד האוס, נטולת גיטרות לחלוטין, תחת השם Trickfinger. סה"כ הוא הוציא בשני העשורים האחרונים אחד עשר אלבומים, והקליט ארבעה אלבומים עם הפפרז, במקביל לשיתופי פעולה עם נגני המרס וולטה ולהקת אטקסיה, שהקים יחד עם הגיטריסט של הפפרז ג'וש קלינגהופר והבסיסט של פוגאזי.

לסיכום – אפשר למצוא אצל פרושיאנטה צורך תמידי לחקור ולהתפתח, שמבדל אותו במידת מה משאר חברי הלהקה בה הוא ניגן. הוא גיטאר הירו שעזב את הגיטרה (אני אישית מקווה שבאופן זמני), שיוצר מוזיקה שהיא כל כך מופשטת ופתוחה לפרשנות שאני אף פעם לא מצליחה להחליט אם היא נורא עמוקה ומשמעותית או שהיא בכלל לא מתייחסת למשהו קונקרטי, או אולי שני הדברים יחדיו. מעבר להיותו נגן גיטרה כל כך טוב, העמימות הזו לגבי המשמעות אצלו ואיך שהוא משחק איתה, היא שעושה את המוזיקה שלו לכל כך מעניינת ומיוחדת.