מצלצל בפעמוני הרגע: אלקנה כהן משוחח עם דויד פרץ לרגל צאת אלבומו החדש – "ארץ שלא שם"

קאבר סופי הפוך

זה היה בהופעה של נועה שמר בצוללת הצהובה לפני כמה חודשים: דויד פרץ היה אמור להתארח בכמה שירים, אך כתוצאה מלו"ז הופעות צפוף במיוחד (זו היתה ההופעה השלישית באותו ערב) הוא איחר. לבסוף הוא עלה לבמה כרוח סערה עם הגיטרה ביד, השיר כבר התחיל להתנגן כשהוא עדיין היה עסוק בלהתחבר למגבר, ואז הוא התחיל לנגן. ולשיר. וזה היה עוצר נשימה.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את דויד פרץ בלייב, וזה לימד אותי כמה דברים עליו: אחד, שהוא מופיע המון, שתיים, שהוא גיטריסט וזמר מופלא ומלא כריזמה, ושלוש, שהוא איש מאוד מאוד נחמד.

הפגישה הבאה שלנו היא על ספסל תל אביבי, ביום חורף בהיר, לקראת צאת האלבום החדש של פרץ "ארץ שלא שם", ושוב אני מגלה שמדובר לא רק ביוצר גדול, אלא קודם כל בבן אדם מרתק.

עבר כמעט עשור מאז האלבום האחרון שלך, "הייקו בלוז". מצד שני, רוב השירים באלבום החדש כבר מסתובבים בעולם הרבה שנים. מה קרה עד עכשיו שלקח כל כך הרבה שנים, מה קרה עכשיו שהם יוצאים בצורה הזאת?
"באמת רוב השירים באלבום מוכרים כבר מזה שנים, ובשביל הקהל שלי זה סוג של "אוסף להיטים", אבל בעיקר צריך לומר שלאלבום הזה לקח הרבה זמן להתבשל. הוא הוקלט שלוש פעמים, ואני הייתי צריך ללמוד להתמודד עם המשמעויות של הוצאת האלבום. זה סוג של תהליך: ב"בלו בנד" (הלהקה של דויד פרץ בסוף שנות ה 90, א.כ.), היה עיסוק מאוד פנימי, מהעור ומטה. באלבום הבא, "הייקו בלוז", כבר היתה יותר חשיפה לעולם שמסביב, אבל תוך כדי העבודה וההופעות התחלתי לשאול את עצמי: "למה לא לכתוב על הסביבה שלי, על העולם שלי? למה לא לכתוב על באר שבע? על הזהות שלי?
התחלתי תהליך ארוך של בירור, של למידה, על תרבות וזהות, על הדרך בו הן משפיעות אחת על השניה, וחלק גדול מהתהליך הזה היה דיאלוג ביני לבין הקהל, שגרם לי לחדד את התובנות האלו, לשנות את השירים עצמם לפעמים".

אני רוצה לשאול שאלה "גסה" קצת: דויד פרץ מבאר שבע – זה יוצר סטיגמות? אתה מרגיש את זה?
"כל הזמן. כל החיים. צריך לדעת שבעולם של היום, של הפי.סי, כל עניין הסטיגמות הוא הרבה יותר מתוחכם: אם לא פותחים לי דלת, אני לא יודע אם זה בגלל שאני דויד פרץ מבאר שבע, או בגלל שהמוזיקה לא טובה מספיק. אם אני עושה רוק, אומרים "למה אתה עושה רוק?" או מתייחסים לזה כאל איזשהו גימיק.
יש מצב תודעתי שהרבה אנשים בפריפריה נמצאים בו. אמונה שהמקום שלהם, הזהות שלהם, הם לא ראויים להיות נושא לאומנות, למוזיקה, לקולנוע, לתיאטרון. את הקולות האלו צריכים לשמוע גם בתל אביב.
בשיר "בצהרי היום", מאיר אריאל עושה דבר מדהים, שכמעט לא נעשה במוזיקה הישראלית: הוא נותן במה לדמות מירוחם – לא כותב עליה, אלא כותב את הדברים שלה. זה מה שאני מנסה לעשות".

צילום: דני מכליס

צילום: דני מכליס

כשאתה משמיע את הקול הזה, איך זה מתקבל בבאר שבע, למשל? איך שיר כמו "דרך מצדה" נשמע באוזני התושבים של דרך מצדה?
"היו אנשים, גם כאלו שאני מעריך מאוד, שכעסו על "דרך מצדה", שאמרו שהוא מנציח את העבר ולא נותן אפשרות לתקן. אני מבין את המקום שלהם, אבל אני, כאמן, לא יכול להתעלם מהמציאות, מהכאן ועכשיו. האנשים פה ששמעו את השיר התרגשו קודם כל מהעובדה שיש עליהם שיר, שהחיים שלהם נחשבים ראויים להיכתב, להישמע. מפה זה מתחיל, לפני שמדברים על תיקון".

הרבה מהשירים באלבום מתייחסים למקומות בדרום, ולא רק בדרום, בצורה מאוד קונקרטית, נותנים להם ביטוי. באותו זמן, השם של האלבום הוא "ארץ שלא שם". יש כאן ניגוד מאוד חזק.
"כשאני כותב על "עשן הזמן" (מועדון הופעות ותיק בבאר שבע, א.כ.), על דרך מצדה, או על ירוחם ודימונה, אני כותב על מקומות אמיתיים, חיים ונושמים. לעומת זאת, התדמית שהתקשורת משקפת היא שהמקומות האלו "לא שם", וכל מי שרוצה "להתקדם" – צריך לעזוב ולהגיע לתל אביב. אני יוצא נגד התפיסה הזו. ב"שיר של אמצע החיים", יש את ירוחם, דימונה, פרדס חנה ובנימינה. בכולם גרים אנשים, לכולם יש את הייחודיות שלהם, וכולם מאוד קיימים, ולא רק בצילו של המרכז".

איך אתה רואה את מה שקורה היום בבאר שבע? את ה"סצינה הבאר שבעית"?
"קורים בבאר שבע דברים מדהימים היום. לפני חמש עשרה שנה חשבתי שזה עניין של שנה-שנתיים, ובאר שבע תהפוך לבירת תרבות. זה לא קרה בדיוק כך, לקח קצת יותר זמן, אבל כנראה שהזמן לזה היה צריך להבשיל, והיום יש בבאר שבע מוזיקה, ואמנות בכלל, שעושה אנשים שם גאים בזהות הבאר שבעית שלהם".

"בלו בנד" היתה הרכב שליווה אותך, ב "הייקו בלוז" היית כמעט לבד, והאלבום הזה הוא שוב עם להקה, בחלקו הרבה יותר רועש ורוקי מהדברים הקודמים. אתה אפילו צועק.
"חלק מהשירים הוקלטו לייב באולפן. אני מראש אמרתי לנגנים שלא עושים יותר מדי חזרות – פשוט באים לנגן. הביצועים החיים מביאים לאלבום אנרגיות אחרות, דינמיקות אחרות מאלו שישנן בהקלטות אולפן בערוצים. הם דחפו אותי להיות יותר ישיר, לצעוק, דברים שלא הייתי עושה באולפן.
לגבי הופעות, אני אוהב להופיע סולו, עם גיטרה ואם צריך, גם מיקרופון. אני מופיע המון, ולא רק לקהל של מוזיקת רוק, שמוכן לרעש. אם אני מופיע בבית אבות, ואני מופיע בבתי אבות, אני לא אבוא עם מערכת תופים – אני רוצה לספר סיפור, בצורה שאנשים יוכלו להבין, ואני רוצה לספר אותו כמה שיותר. מהבחינה הזאת אני זמר עם".

אני רוצה להתקיל אותך עם "שליפות", אני אומר מושג, אתה עונה מה שעולה לך לראש:

באר שבע: "הבית".
בלוז: "דרך חיים, קיצור שולחן ערוך".
גיטרה: "האהבה הנצחית".
פריפריה: "אני לא אוהב את הביטוי הזה, אבל אני חי איתו, כי ככה אנשים מדברים. אישית, הייתי מעדיף לומר "מרכז וקצה" – כך הקצה הוא בעל משמעות משל עצמו, אפשר לבחור להיות בקצה, או ללכת אל הקצה. יש לו צלילים חדים יותר".
אמריקה: "פעם היא תפסה מקום יותר מרכזי בזהות שלי, הרגשתי שאפשר לברוח מההתמודדויות שלי כאן דרך סיפורים של אחרים. היום היא עדיין קיימת בשבילי, אבל הזהות מורכבת מהרבה יותר דברים – כמו אפריקה, שממנה הגיעו גם ההורים שלי, וגם האנשים שהמציאו את הבלוז".
דויד פרץ: "לו הייתי יודע, לא הייתי פה (צוחק). אני מחפש את הזהות שלי, ומחליף בין כובעים. בסופו של דבר, אני מבין את האלבומים הקודמים רק בפרספקטיבה של כמה שנים אחורה. זה מסע".

דבר המבקר:
ככל שאני מקשיב יותר, אני קולט כמה האלבום הזה יפה, וכמה הוא חשוב. הקול הנעים של דויד פרץ, והלחנים היפים שלו, מפתים אותך להקשיב לשורות כמו: "ערים מתות לבד/ וכל כיוון אבד/ בדרך לתל אביב", או "אם כאן צריך לחיות/ אולי כדאי למות". מפתים להקשיב ולחשוב ולהתעמק בסיפור שהוא מספר.
והפיתוי משתלם: הרוק הציני של השיר הפותח "למכור את נפשי לשטן" ומיד אחריו הקאנטרי/בלוגראס של "בואי אלי", יוצרים אווירת האזנה כיפית מצד אחד ומטלטלת מצד שני. בעת ובעונה אחת.

את "דרך מצדה" פרץ שר כמו שאנסון צרפתי עם אקורדיון וגיטרה חשמלית, שהופך לצעקה מצמררת באמצע השיר – צעקה שמהדהדת במילים המאוד לא פשוטות של השיר המצוין הזה. "המוות בא לפנות בוקר" הוא פשוט מצוין, בלי צורך במילים מיותרות, כמו גם "עשן הזמן", ואת כל הרגשות הלא תמיד קלים שדויד פרץ מצליח לעורר לאורך האלבום, הוא מרגיע עם "מקום בתוכי" המרגש, שסוף סוף (כך אני מרגיש) מצא את ביתו ואת הכבוד הראוי לו באלבום הזה.
רוחות טובות נושבות בדרך מבאר שבע. תקשיבו להן.

האלבום המלא בבנדקמפ

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0