מהפכן ההיפ הופ: ציפי פישר על "המילטון", המחזמר שכבש את בימות ולבבות אמריקה

maxresdefault

 

תארו לכם את המצב הבא: קובי אוז כותב ומככב במחזמר המבוסס על חייו של יואל משה סלומון, הנקרא "תרל"ח". המחזמר הוא בסגנון המשלב מזרחית עם היפהופ, ומרבית השחקנים אינם אשכנזים, אלא אתיופים, ערבים ומזרחים. למרות מרמור של כמה שמרנים (מה הקשר מזרחית והיפהופ לציונות? זה לא אמין ללהק לא אשכנזים לתפקידים של אשכנזים) המחזמר הופך ללהיט היסטרי, וזוכה לחיבוק ממסדי אמיץ. מירי רגב מתמוגגת, ריבלין מבקש הופעה פרטית במשכן, הרשתות החברתיות מלאות בממים של מעריצים הקוראים לעצמם תרל"חים שחופרים כדי לגלות עוד פרטים מההיסטוריה של סולמון ושל יישוב הארץ, חשבון הטוויטר של אוז הופך לפופולרי כמו זה של בר רפאלי, התופעה מסוקרת בהרחבה בחדשות, ובטקס הפרסים הגדול מכולם בתעשיית המוזיקה, מופיע קטע מהמחזמר שכולם מדברים עליו כאחד מנקודות השיא של הטקס.

הזוי? ימות המשיח? אבל כל זה קרה. לא פה כמובן, אלא באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

כשאני באתי להשוות כיצד סוקר טקס הגראמי בארץ ובארה"ב שמתי לב להבדל בולט: בעוד שכלי התקשורת בשתי הארצות שמו לב להופעות הבולטות כמו אלה של קנדריק לאמאר או המחווה של ליידי גאגא לבואי ולזכיות כמו זו של טיילור סוויפט, בארה"ב דובר רבות על ההופעה של צוות המחזמר "המילטון" וזכייתו בפרס התיאטרון המוזיקלי, ואילו בארץ – קול דממה דקה בנושא הזה. כיוון שחלק מחבריי וחברותיי נסחפו קשות בטרנד הערצת המחזמר, חשבתי שכנראה יש צורך להסביר לקהל הישראלי עד כמה ההופעה של "המילטון" בגראמי הייתה לא פחות משמעותית ומהפכנית מזו של קנדריק לאמאר מבחינת ייצוג שחור וכן מבחינת הקבלה של ההיפהופ כמוזיקה "אינטליגנטית" ובעלת ערך תרבותי גבוה.

הבאזז על "המילטון" התחיל עוד לפני שהמחזמר בכלל נחת על בימות ברודווי. לין מנואל מירנדה, מחזאי ומוזיקאי ממוצא פורטו-ריקני שכבר כתב את מחזמר ההיפהופ הלטיני "In the Heights" המצליח זוכה פרסי הטוני, הוזמן לבצע קטעים מה-work in progress שלו בבית הלבן בפני הנשיא אובמה ב-2009. מאוחר יותר אובמה אף צפה במחזמר כולו ביולי, ובנובמבר במהלך ערב התרמה בה צוות המחזמר הופיע, הוא נאם על תחושת ההזדהות שלו עם האנרגיה המשוגעת שגיבור המחזמר משדר, שהיא האנרגיה שמזיזה את האומה כולה.

מירנדה נחשב מעין ילד פלא בעולם התיאטרון המוזיקלי שאף עבד בעבר לצדו של סטיבן סונדהיים, אך האמת היא שהבחירה שלו להתמקד בביוגרפיה של דמות מהאבות המייסדים של ארה"ב נראתה קצת תמוהה. המילטון אמנם היה דמות בולטת במהפכה האמריקאית, אך התפקיד שלו בתור מזכיר האוצר ומייסד First Bank of the United States לא הופך אותו לדמות סקסית במיוחד בהשוואה לדמויות מוכרות יותר בנות זמנו כמו ג'ורג' וושינגטון או בנג'מין פרנקלין. חייו המאוחרים של המילטון לוו בסקנדל: הוא נאלץ לפרוש בבושת פנים לאחר שהתגלה שבעלה של המאהבת שלו סוחט אותו כספית כדי לשמור על הרומן בסוד, והוא נורה למוות כעשור לאחר מכן בדו קרב בידי היריב הפוליטי שלו סגן הנשיא ארון בר (מאורע שהונצח בספרו של גור וידאל), אך אלה חדשות די עתיקות שיותר מעניינות חובבי היסטוריה מאשר את הקהל הרחב. למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים, ביוגרפיה של המילטון מאת רון צ'רנוב שיצאה לאור לפני כעשור כבשה את ליבו של מירנדה, והוא היה נחוש לחבר בין התרבות של הספוקן וורד וההיפהופ אותו הוא כל כך אוהב להיסטוריה, כדי להנגישה לדור הצעיר. הוא ראה בסיפורו של המילטון, שעלה מאשפתות ממעמדו כבן ממזר לאיש מהחזקים בארץ, כאדם שגיבש חזון שהוא הוציא לפועל, סיפור שכל אחד יכול להתחבר אליו, טענה שדי הוכיחה את עצמה.
ההימור השתלם עבור מירנדה בגדול, לא מעט באמצעות שימוש חכם ויצירתי באינטרנט כדי לקדם את המחזמר. כמו למשל ההפקה של הקטע המצחיק נורא שבו שחקני הקאסט של "עלובי החיים" (מחזמר, דרך אגב, שרבים השוו את המליטון אליו) עורכים אודישני ראפ להמילטון:

מירנדה יצר את ההאשטאג Ham4Ham עבור צופי המחזמר בתור תמריץ. הוא מגריל עבור הקהל כרטיסים בעשרה דולר בלבד (שזהו השטר שעל פניו המילטון מופיע, כך שמשלמים בהמליטון עבור המילטון), וכל פעם בעוד הם ממתינים לתוצאות ההגרלה שנערכת בצהריים, הוא או צוות השחקנים נותנים פעמיים בשבוע הופעה חינמית קצרה של ראפ או שיר שלרוב מאולתרים על המקום (הסבר מפורט יותר על כך ניתן לקרוא פה, עם דוגמאות וידאו). כמובן שהכל מועלה ליוטיוב, לטוויטר ולפייסבוק, ובכך מירנדה העלה את רף ההתרגשות למקסימום – צופים יודעים שגם אם לא יזכו בהגרלה, לפחות יזכו בקטע חינמי קצר ומשעשע. בעקבות כך נוצרה קהילה פעילה מאוד של "Hamilfans", שילוב של "המליטון" ושל פאן (מעריץ) , כמובן, העורכים תחרויות שירה ותלבושות בהשראת המחזמר שגם משתמשים בהאשטאג של Hamiltunes שבו משתמשת ההפקה. ההיסטריה סביב המחזמר רק הולכת וגוברת – מחירי הכרטיסים נעים בין כמה מאות במקומות הרחוקים למעל אלף דולר במקומות הטובים, שלא לדבר על כך שהבדיחה שסטיב קולבר הביא במהלך הטקס על כך שלא ניתן להשיג כרטיס לפני 2018 לא רחוקה כל כך מהמציאות. עבור האדם הממוצע, הסיכוי הסביר לצפות במחזמר הוא כמעט שווה לזכייה בהגרלה.

למעשה המילטון עושה להיפהופ את מה ש"שיער" עשה לרוק לפני ארבעים שנה. ההנגשה הינה דו כיוונית – מצד אחד ההיסטוריה מונגשת לקהל צעיר ומצד שני היפהופ מונגש עבור קהל מבוגר. הוא נותן גושפנקא לתרבות שאמנם מאוד פופולארית, אך כזו הסובלת מסטראוטיפים שליליים, ומאפשר גם לכל מי שלא הבין עד עתה מה הקטע של ראפ להנות מהמסיבה. אבל מעבר למהפכה הזו, השאיפות של לין מנואל מירנדה גבוהות אפילו יותר מכך. בהחלטה ללהק קאסט שחור ברובו ולתת לעצמו לככב, מירנדה מנסה לפרוץ דרך חוויית הניכור שחווים המיעוטים באמריקה כלפי הזהות שלהם שאינה מחוברת לעבר שבו הם לא קיימים או זניחים. הוא מנכס אליו את ההיסטוריה הלבנה, תוך התעלמות מופגנת מהאנכרוניזם שבמעשה זה. ובשל החוצפה נטו של היומרות האלה, מגיעה לו הכרה עולמית בתור דוגמא לאיך מגשרים בין קהלים שונים וסגנונות שונים כדי להתחיל סוג של מהלך פיוס לאומי, מהלך שבין השאר תואם מאוד את המסר הפוליטי של אובמה. מסר זה נותן קונטרה מצד אחד לבדלנות של חלק מהאקטיביסטים השחורים ומאידך מערער על הנחות יסוד של החברה הלבנה שזה "טבעי" ששחורים תמיד יהוו מיעוט על הבמה/מסך.

הפסקול של המילטון אף הוא עשה היסטוריה, כשהוא נכנס כבר בצאתו למקום ה-12 במצעד הבילבורד 200 האמריקאי באוקטובר שעבר, הפעם הראשונה מאז 1963 שמחזמר מגיע למקום זה. במצעד הראפ הוא הגיע למקום הראשון במהלך נובמבר, והביס אמני פופ מיינסטרים כמו דרייק
ו-Future במהלך חסר תקדים. למרות שהסגנון של הפסקול הוא שילוב בין ראפ לסגנון מחזמר מסורתי, הוא קיבל לגיטימציה ממוזיקאי ראפ כמו טאליב קוואלי, שאמר כי "הלב שלי התרחב ברגע ששמעתי את השיר הראשון, כיוון שחשבתי, זה היפהופ. אין להיפהופ גבולות ומתחמים, ולין מנואל והחבר'ה שלו מוכחים זאת." הווירטואוזיות הלשונית של לין מנואל זכתה להרבה התייחסות חיובית, תוך ציון שהוא מצליח לצטט ולתת אזכורים ממחזות זמר מהעבר אך גם בו זמנית משירים כמו של נוטוריוס ביג, אל. אל. קול ג'יי וג'ניפר לופז.

ומה בישראל? מחזמר היפהופ ציוני מזרחי הוא עוד חזון למועד, אבל בירושלים מחזמרים בסגנון היפהופ דווקא הולכים טוב. תיאטרון האינקובטור, שבו פועלים המוזיקאים הסופר מוכשרים ויקטור ג'קסון ואיציק פצצתי מציגים כבר כמה שנים את מחזמר ההיפהופ "העיר הזאת", שצריך לרכוש אליו כרטיסים כמה שבועות מראש כי הם תמיד אוזלים. אותה להקה מציגה גם את הטרגדיה של מקבת, שכמו המילטון משלבת תרבות גבוהה (שייקספיר, כמובן) ו"נמוכה" באמצעות ספוקן וורד. אז למי שלא יכול להרשות לעצמו את מחיר הטיסה והכרטיס למחזה בארה"ב, אפשר להתנחם בכך שגם בארץ ניתן לחוות ובעברית את התת ז'אנר שהולך וצומח של מחזות זמר המשלבים תרבות שחורה בתוכם…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: