נעמי חשמונאי. צילום: אבישג שאר ישוב
גיטרה חשמלית ושירה נמוכה, צרודה קצת, פותחות את אלבום הבכורה של נעמי חשמונאי, אבל 46 שניות לתוך השיר נכנס הפסנתר, ואז היא מראה לנו מה היא באמת באה להגיד.
"איך זה" הוא הצהרת כוונות לכל האלבום: רוק בועט, גיטרות מעולות, השראה דתית למילים, שירה עוצמתית, פסנתר שלא מתבייש. אמנם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום נקרא "בושה", אבל זה די ברור שחשמונאי לא מתביישת: לא מתביישת לשיר על עצמה, לא מתביישת לחשוף חולשות וכאבים, לא מתביישת לצעוק, לא מתביישת לדפוק על הפסנתר.
וכשהיא דופקת פחות חזק על הפסנתר, והלהקה (המצוינת, בהובלה של אמיר צורף) מורידה ווליום, היא נותנת מקום לקול שלה. דווקא בשירים השקטים כמו "נהר" שיצא כסינגל, חשמונאי מצליחה להביא את הקול שלה לביטוי מלא: ב"נהר" הוא מלטף וממתיק מילים שעלולות להיות מרות, וב"ויחפש רוחי" היא לוקחת קטעי משפטים מהמקורות והופכת אותם למשהו אישי ונעים.
העולם הדתי נוכח מאוד בכתיבה של חשמונאי, בעולם המושגים, במטאפורות. זה קול ייחודי, בעולם הדתי ובעולם המוזיקה הישראלית, במובן שהיא לא מפחדת להתווכח, להתריס: "אני רוצה להתפלל, ולריב איתך בקול דממה דקה, אחר כך נשתוק בקול רעש גדול" ("רוצה להתפלל"). זה קול נשי רם, לא מצטנע, קול שראוי שיישמע.
כמו שאפשר לצפות מאלבום בכורה, "שמונה שורות" לא לגמרי אחיד ברמה. אבל השירים החזקים שבו הם טובים מספיק כדי להחזיק גם שיר שניים חזקים פחות, וההפקה של אמיר צורף גורמת לכל העסק להישמע מעולה
"שמונה שורות" הוא אלבום בכורה של זמרת/ יוצרת, אבל הוא גם אלבום של שיתוף פעולה בין כמה אנשים מאוד מוכשרים: אמיר צורף שהפיק וניגן, יחד עם חבורת נגנים שלא מפחדת לשלוח לרדיו שיר במשקל לא סימטרי כמו "נבל", ושחף רם שביים קליפ מהמרשימים שנוצרו כאן לאחרונה.
זה אלבום רוק דתי/ נשי/ אינדי עם נגיעות ג'אז – בעצם עזבו הגדרות – זו מוזיקה מעולה. שווה להקשיב.
בנדקאמפ: http://neomihashmonay.bandcamp.com/
COMMENTS