כבד את אביך: תום יוגב על הבלוז של הכומר ג'ון ווילקינס

You can't Hurry God

אבות ניגנו בלוז ושיני בנים, ובכן, נוקשות בלוז אף הן. ולא רק שיניים – גם האצבעות, הגרון והלב של הכומר ג'ון ווילקינס (Rev. John Wilkins), הם כולם בלוז. כומר? כן, כומר. אנחנו לא אמורים להיות מופתעים כבר בשלב הזה. בלוז ואלוהים? לפעמים, כשאין ברירה. קשה לחמוק מאלוהים אבל קשה לא פחות לנער את הבלוז מעליך, כשאתה צאצא לגבעות של צפון מיסיסיפי. אז הכומר ג'ון ווילקינס שטף את הפה במים וסבון, ותתקשו לתפוס אותו עם שירים על וויסקי או על, איך ננסח זאת בעדינות, עניינים שבינו לבינה. אבל המוזיקה עוד לגמרי שם.

הוא נולד ב-1943 וגדל בממפיס בכלל, הכומר ג'ון ווילקינס. אבל ממפיס כידוע היא מרחק נסיעה קצרה בלבד מצפון מיסיסיפי, וילדותו עברה עליו שם, בינות למסיבות בית ופיקניקים שכונתיים בהם ניגן אביו, הבלוזיסט המופלא הכומר רוברט ווילקינס (Rev. Robert Wilkins). שם ניגנו את הבלוז הכפרי, החזק הישן והטוב, שם שרו גם גוספל וסול, וווילקינס האב לימד את ווילקינס הצעיר איך להחזיק גיטרה. גם הוא לכשגדל ניגן במסיבות בית ובג'וק ג'וינטס, אבל דלקת גרון שחטף בגיג אחד מעושן במיוחד הביא את אמו לפסוק בנחרצות כי חסל סדר בלוז בברים אפלוליים.

בבגרותו המשיך ג'ון ווילקינס לנגן בכנסיות, ועבד כגיטריסט באולפנים האגדיים של ממפיס – סאן וסטאקס. בשנות השמונים נפל הפור באופן סופי. כמו אביו לפניו גם ג'ון נענה לקריאתה של הכנסייה, והפך לכומר. היינו מצפים שכאן יקיץ הקץ על הבלוז שלו. אבל אלוהי המוזיקה נבונים הם, וניתבו את דרכו של הכומר ג'ון ווילקינס היישר לכנסיית Hunters Chapel Church, כנסייה שבכתליה עוד היו ספוגים צליליו של חבר הקהילה היקיר, מיסיסיפי פרד מקדאוול.

כשהDNA שלך, והכנסייה שלך, ספוגים כל כך טוב בבלוז הכפרי של צפון מיסיסיפי, אתה מוצא את הדרך. אז הכומר ג'ון ווילקינס שינה מעט את מילות השירים, והמשיך לנגן תערובת של בלוז וגוספל גם בכנסייה. וזה מה שהוא מנגן עד היום, בכנסיה שלו ובטורים ברחבי העולם. פינגר-פיקינג נחוש של צפון מיסיסיפי, קול עמוק ומלא הבעה, כריזמה של מטיף, וספיריטואלס שאפילו אמו המחמירה ככל הנראה יכולה הייתה לחיות עמם בשלום.

הבלוז הגוספלי, או הגוספל הבלוזי שלו, הוקלט באלבום בשם ההולם “You can’t Hurry God” בלייבל הבלוז Fat Possum, והוא מרבה להופיע עם הרכב של עוד גיטרה, בס ותופים, שמייצרים מסגרת גרוב מונוטונית (במובן הבלוזי והטוב של המילה, כן?), חזקה ונחושה לשירים שלו. הסאונד החשמלי המלוכלך הזה בלייב נשמע די רחוק מהכנסייה, מזכיר יותר את הרוקנ'רול המוקדם של ממפיס ופחות התעלות רוחנית. רציתם רוקנ'רול? קיבלתם. הכומר ווילקינס בגילו המתקדם עוד רוכב על אופנוע, עורך טקסים דתיים לקהילת האופנוענים שלו, ואפילו זכה לכינוי “The biker “preacher. אבל בתכל'ס בשבילנו, אוהבי הבלוז, הגיטרה של ווילקינס היא כל ההתעלות הרוחנית שלה אנו זקוקים.