הרגעים שלנו: חברי הצוות של קולומבוס כותבים על החיבור שלהם לדייויד בואי

הרגעים שלנו

ירון ברוידא

1. To Be Played At Maximum Volume
בשנת 2002 נחגגו 30 שנה לאלבום המופת Ziggy Stardust. אצתי רצתי לרכוש את המארז המהודר שיצא לכבוד המאורע: ספרון מעוצב ובתוכו טקסטים מרתקים, תצלומים נדירים, ובעיקר – שני דיסקים בוהקים, כאשר השני כלל גרסאות וביצועים שלא נחשפו מעולם.

IMAG5690

כשעברתי בהתרגשות על רשימת השירים בגב האלבום, לפתע תפסה את תשומת ליבי שורה קצרה בתחתית הרשימה, בפונט קטנטן, כתובה במעין אגביות קרירה כזו, משל היה מדובר בהוראות הכנה בגב אריזת פסטה. תוכן השורה כלל 6 מילים בלבד: TO BE PLAYED AT MAXIMUM VOLUME. כמובן שעבדתי בדיוק לפי הוראות ההכנה, והמנה כצפוי יצאה מושלמת.

IMAG5694

2. David Played Guitar
בתוך אותו דיסק בונוס עם הביצועים הנדירים, נכללו גם כמה גרסאות דמו ראשוניות. ההאזנה להן היא אחד מהרגעים הנדירים בהם ניתן אישור כניסה לתוך נפשו של אמן בתהליך היצירה. בסופו של יום, לפני כל הדרמה, התלבושות, ההפקה הגרנדיוזית והשואו המטורף – דייויד בואי היה פשוט בחור שישב בחדר עם גיטרה וכתב שירים. הנה, תשמעו:

3. הרגע בו גיליתי שדייויד בואי הוא זה שהלחין את פתיחת השיר "זה היה ביתי"
לפני כמה שנים, תוך כדי האזנה רנדומלית, נחת עליי הגילוי המרעיש הזה: מסתבר שאחד מקטעי הגיטרה הכי ידועים במוזיקה הישראלית מזכיר באופן מחשיד את פתיחת השיר Andy Warhol, מתוך האלבום Hunky Dory משנת 1971. וזה אפילו באותו סולם! שמישהו יתקשר למני בגר לבקש הסברים.

4. "I Believe I Might Be Of Service"
מלבד היותו מוזיקאי וחייזר, דייויד בואי היה גם אייקון אופנה רציני, אבל כזה שלא לקח את עצמו ברצינות. ההוכחה לכך מגיעה בכניסה הכי בסטייל שנראתה על מסך הקולנוע. אני כמובן מדבר על סרט הקאלט "Zoolander", שבו דייויד בואי מגיח לשנייה בכדי לשפוט בתחרות ה- Walk Off האולטימטיבית.


5. Bowie's In Space

אני חושב שבכיתי מצחוק כשראיתי את זה לראשונה. הסדרה הגאונית Flight of the Conchords בפרק שכולו מחווה לבואי (בכל גלגוליו), כאשר השיא מגיע עם השיר המופרך בעל השורות הקורעות, כגון:

Does the space cold"
Make your nipples go pointy, Bowie?
Do you use your pointy nipples as telescopic antennae
to transmit data back to Earth?
I bet you do, you freaky old bastard you"

אז בואי, אם אתה שומע אותנו אי שם בחלל – תודה על הכול.

שמרית דהן

תערוכה במוזיאון בגרמניה. זה מה שאני מתכוונת אליו כשאני מדברת על "אחת החוויות הכי חושניות בחיים שלי".
התערוכה David Bowie Is של מוזיאון "ויקטוריה אנד אלברט" הלונדוני יצאה לסיבוב הופעות ואנחנו זכינו לתפוס אותה בברלין.
אמנם ראוי להודות – שים אלכוהוליסט במחסן יין וגם הוא יקרא לזה חוויה מעוררת, אז בטח שלא חוכמה לגרות מעריצים כמונו בכזו
תצוגה גרפית של פורנו בואי.
עדיין, לא ציפיתי מהאזניות שקיבלנו בכניסה לדעת לבד איפה אנחנו ועל מה אנחנו מסתכלים, בסנכרון מושלם עם קטעי הוידאו שעל המסכים השונים. ֵ
בֵּחדר שעוצב כמו חדר הקלטות קטן, מלא בפתקים אמיתיים, עם מחיקות, שרבוטי אקורדים ושכתובים, יכולנו לשמוע באוזן קטעי סאונד מהאולפן בזמן ההקלטה של זיגי סטארדאסט.
בחדרון אחר ציורים שצייר בברלין, בזמן שלקח לעצמו הפסקה ממוזיקה, כפי שלחש לנו באזניות הוא בעצמו. בחלל נוסף הוצגו לראווה התלבושות שכל כך התרגלנו לזהות מפוסטר או עטיפה של תקליט, עד ששכחנו שהיו קיימות במציאות. הלכנו כמו מוכי ירח, כשבכל פניה השירים מתחלפים, חושפים אבולוציה מוזיקלית של אמן שהוא ז'אנר בפני עצמו.
וביקום המקביל הזה, בין כותרות עיתונים, קליפים וראיונות מתקופות שונות, בין זיגי סטארדאסט, אלאדין סיין, ספייסבוי, הדוכס הלבן, מלך הגובלינים, פיירו… שלל הדמויות שעטה על עצמו, אם בכלל יש "עצמו" אחד מאחורי הפנים השונות, שמרכיבות קלסתר חלקים רב מן השלם, בניסיון לפתור את התעלומה: "מי הוא דיוויד בואי?"

dfec253c-50c7-4bcb-878f-e5bd0c11629d

בתוך כל זה, הדבר הכי מוזר היה לחשוב שהבנאדם הזה עדיין חי. שהוא עדיין קיים בעולם הזה על האדמה הזאת שאני דורכת עליה.
שברגע זה, האיש הזה, נמצא איפשהו ועושה משהו. אני מניחה שעכשיו לאחר מותו התערוכה תחזור לחיים, אני מניחה גם שהיא תזכה להצלחה גדולה אפילו יותר מבסיבוב הראשון.
רק שהפעם, זה לא יהיה כל כך מוזר. דיוויד בואי תמיד היה גדול יותר מהחיים, עצוב לראות רק יום אחרי, עד כמה הולם אותו הנצח.

אלקנה כהן

תגרה בין חברים שהסתיימה באגרוף לתוך העין העניקה לדיוויד בואי את סימן ההיכר העיקרי שלו: עין שמאל פגועה שנראית חומה, לצד עין ימין בריאה וכחולה. קחו מבט עקום, מסתורי ומהפנט, הוסיפו לו יצירתיות בלתי נגמרת, חוש תיאטרלי מפותח ועניין בחייזרים, והרי לכם דיוויד בואי: ספק אדם – ספק חייזר. מכאן ולא מכאן, בריטי ואמריקאי וחוצני בעת ובעונה אחת, ותמיד מפתיע, אפילו ברגע המוות עצמו.
היכולת הזאת של בואי להמציא את עצמו כל פעם מחדש, לא לפחד מכשלונות (היו לו), לא להיכנע לגבולות הז'אנר, מרתקת אותי. דרושה מידה רבה של אומץ, כישרון והומור עצמי כדי לבנות קריירה כזאת. וגם מבט מיוחד, שמורכב מזוג עיניים לא תואמות.

David-Bowie-Musiker-Schauspieler

דביר כלב

מודה, אני לא ממעריצי בואי שמכירים כל צבע ומרקם של הזיקית האלמותית. ובכל זאת את האלבומים מתחילת הדרך: מוזרות בחלל, האיש שמכר את העולם, זיגי והאנקי דורי אני מכיר היטב ולעומק. החלון שנפתח לי באמצעות אותם אלבומים לתקופה ההיא של סוף שנות השישים ותחילת השבעים היה שונה ממה שהכרתי מאמנים והרכבים אחרים. אמנם גיליתי את בואי בגיל די מאוחר והוא לא הספיק להשפיע על תקופת ההתבגרות או החיפוש העצמי שלי, אבל גם כך בעיני הוא דוגמא לחלוציות אמיתית, כזו שלא מפחדת להראות שהוא שונה ובסוף אפילו סוחף אחריו גם את הספקנים ביותר. הפיכתו לאייקון עוד בחייו ובטח במותו, הנדמה כה מתוכנן, היא עוד הוכחה לכך.

תומר כהן

כשגיבור מעולם המוזיקה עולה לשמים זה לא פשוט, במיוחד כשמדובר בגיבור שליווה אותי מאז שאני זוכר שיש לי אוזניים. היום הדגל יורד לחצי התורן לזיכרו של דיויד בואי (כמה מוזר להגיד את זה), זה הזכיר לי שוב ומחדש כמה שהמוזיקה שלו הצליחה לחדור אלי.
הראש רץ בין טרילוגיית ברלין לעכבישים ממאדים, מבריאן אינו לאיגי פופ, מעין כחולה לירוקה, ואינספור שעות של האזנה למוזיקה אלמותית. אני מנסה לחשוב על רגע ספציפי ששייך רק לו ולי ונזכר בעשרות רגעים כאלה; אם זה שיטוט עם אבא שלי בחנויות מוזיקה תוך הסבר מפורט ודקדקני על זיגי, Hunky Dory האישי שלו שמזכיר לי שהכל טוב ושאפילו בואי האנושי עם הפוטנציאל של סופרמן יכול להיות חלש לפעמים,
ו-Lets Dance שנתן תקווה לשנות השמונים הקשות.
לבסוף המוח נח דווקא על הביוגרפיה הנהדרת שכתב מארק ספיץ. למה דווקא היא? כי בזכותה האזנתי לכל אלבומיו (אפילו הקשוחים) וזכיתי בזמן איכות עם דיויד, מידע שלא יסולא בפז ואושר צרוף.

12467942_10153134627097282_1166683850_n

הביוגרפיה נכתבה מעיניו של מעריץ, לפעמים זה כבד אבל ספיץ עשה את זה מדויק. פרק אחר פרק מגולל ספיץ את סיפור חייו של בואי הצבעוני, החמקמק והמשפיע. ילדותו באנגליה בבית לא פשוט עם אח למחצה מעורער בנפשו, סמים ונשים, הצלחות וכישלונות והתקדמות מוזיקלית מרשימה שמתחילה בתקליטים, ממשיכה בקולנוע ואומנות ונגמרת בעידן האינטרנט המהיר.
אני זוכר את הימים האלו שהספר שלט בחיי ושום דבר לא ענין אותי חוץ מלחזור לזרועותיהן החמות של הדפים המרתקים.
הסופר הצליח לגולל בפני הקוראים את הסיפור המורכב של בואי בלי להכנס למקום של שעמום או היתקעות על פרטים לא רלוונטיים. רוח התקופה מצליחה לחדור עם המילים שחור על גבי לבן, והמוזיקה של קינג דייויד ברקע הפכה את מסע הקריאה הזה לאחד המעניינים והחשובים ביותר שלי.
לכו תקראו, לכו תאזינו, תהיו עצובים כי מותר היום, ותמיד תזכרו – יש גיבורים שיחיו לנצח.

ציפי פישר

כשמדברים על המוזיקה של דיוויד בואי, התיאורים "זיקית" ו"תיאטרלי" נוטות לחזור על עצמן. לפיכך, זה לא מפליא שאותה כריזמה שקשה לתאר מהי בדיוק שהפכה את בואי לכוכב רוק ואייקון היא גם זו שהופכת אותו לאחד השחקנים הטבעיים שאי פעם הופיעו על המסך. בכל סרט בו צפיתי בו בואי מופיע, ללא יוצא מן הכלל, הוא פשוט מצליח לגנוב את ההצגה מכל השחקנים האחרים. לא משנה אם זה תפקיד קטנטן כמו טסלה ב"היוקרה" או אפילו הופעת אורח ב"ניצבים" של ריקי ג'רוויס, ברגע שבואי נמצא על המסך הוא ממגנט את המבט אליו. ברשותכם, אני רוצה לדבר על שתי הופעות שלו שפחות מוכרות לקהל הרחב. הראשונה היא בתור אנדי וורהול בסרט "בסקייט" של ג'וליאן שנבל.

לא רק שבואי מצליח לחקות פה באופן מושלם את הקול וסגנון הדיבור של וורהול (יש לזכור שבואי באמת הכיר את וורהול בתקופה שאותה הסרט מנסה לשחזר), יש מימד קצת קריפי באיך שהוא מביא את וורהול לחיים, וזה לא רק בגלל הפאה הלבנה.
ההופעה הבאה של בואי אולי השיגה לו את השבחים הכי גבוהים מהביקורת (עד כמה שזכור לי, לאורי קליין יש חולשה לסרט הזה), וחוץ מזה יש לזכור שבואי לא כיכב בהרבה סרטים שלא היו פנטזיה/מד"ב כמו "חג מולד שמח, מר לורנס". אבל בגלל שמדובר בסרט איטי למדי שהוא גם אמנותי מבחינת הסגנון שלו, רבים לא צפו בסרט הזה.

בסרט הזה של נגיסה אושימה הוא מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין דמותו של שבוי למחמה בריטי, בגילומו של בואי, לבין זו של מפקד מחנה המעצר היפני (ריוצ'י סאקאמוטו המוכשר, שגם הלחין את הפסקול של הסרט). אושימה, שביים כמה מהסרטים הכי מעוררי מחלוקת בתולדות הקולנוע היפני ("ממלכת החושים" למשל), לא נרתע בסרט זה מדיון במתח ההומו-אירוטי שנרקם בין המפקד הסאדיסט לעציר, ובואי מתמודד היטב עם גילום דמות מורכבת, המשחק באש על מנת לנסות להציל את חייהם של חבריו לנשק. זהו לא סרט פשוט לצפייה, גם בגלל הנושא שלו המציג אלימות ותנאי מחיה מזעזעים, וגם בגלל שהוא כאמור ארוך ואיטי, אבל הוא מצולם יפהפה ויש בו משחק מעולה מכל הצוות שבו, ולכן שווה צפייה.
אני מקווה שהקטעים האלה עוררו בכם קצת תיאבון ללכת ולחפש את הסרטים בהם בואי השתתף, בין אם כדי להיזכר עד כמה רבגוני היה הכישרון שלו, ובין אם כדי לגלות אותם אם עוד לא יצא לכם לצפות בהם.

שחר רודריג

אפשר לומר שגיליתי את דייויד בואי דרך סרט קנדי מופלא שנקרא C.R.A.Z.Y. רק אז, בשנות ה-20 הכבר לא כל-כך מוקדמות של חיי ובשנות ה-50 לחייו גיליתי את האמן הזה כפי שהשתקף בעיניהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם: ציפור מוזרה, מיוחדת וצבעונית. קשה לעמוד אדיש מול היכולת של בואי להפנט, לרתק, לייצר שיח מורכב יותר מסתם "אהבתי / לא אהבתי" וזה ניכר בהדים שהיעלמותו מייצרת. אם הייתי צריכה לנחש, בואי היה עולה בסערה השמיימה; אולי הדרך בה הלך – היא הקרובה ביותר לכך.

עומר אסייס

את דיוויד בואי לא הכרתי, זה קצת מוזר לכתוב הספד על אדם שלא פגשת מעולם, אבל אני חושב שכמו לעוד הרבה אנשים, המוזיקה של בואי היתה בשבילי מקלט מנחם וניגון מעודד כאחד בלא מעט רגעים.
בואי מת בדרך בה מתים לא מעט אנשים לצערנו, דרך שמלווה לא פעם במילים "נלחם" ו-"נאבק" ולה סוף כואב וידוע מראש. אבל המלחמה האמיתית של בואי היתה במשך כל חייו, כאשר הוא נאבק בשגרתי ובסטנדרטי והציב כל פעם רף חדש של יצירתיות והראה לנו שיש חיים אחרים על מאדים, אבל גם פה בכדור שלנו.
אז אמנם הוא כבר לא איתנו, אבל בואי כמו בואי חי את היצירה שלו ברגעיו האחרונים כמו בראשונים, תוך כדי המצאה של המוסיקה מחדש בפעם המי יודע כמה. רק שהפעם הוא משאיר את כולנו עם הרוח הזו והמוזיקה שלו לחיות את שארית חיינו בתנועה מתמדת בכל יום, לא משנה גם אם הוא האחרון.

שי גולן

אי שם, באמצע שנות השמונים, כשסרטים נעשו ללא מחשבים ואפקטים, חברו ביחד ג'ים הנסוו (והבובות שלו), ג'ורג' לוקאס (לפני שהוא בעצמו התמכר לאנימציה ממוחשבת), טרי ג'ונס (מהמונטי פייטון) ודיוויד בואי בשביל לעשות את אחד מסרטי הפנטסיה המוזרים ביותר אי פעם – "המבוך". בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לדיוויד בואי (בשידור חוזר בטלוויזיה כמובן). בואי שיחק את תפקיד "הנבל" של הסרט – ג'ארת', מלך הגובלינים. הייתי כנראה בן 8 או 9, וכאשר אחי הגדול אמר לי שהשחקן של ג'ארת' הוא זמר מפורסם לא כל כך ידעתי על מה מדובר. ובכל זאת, משהו הרגיש לי מיוחד בדמות הזאת ובשחקן שמאחוריה. זו הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי בעד "הרעים" בסרט. בדיעבד למדתי שהאופי של הסרט השתנה לגמרי בעקבות ליהוקו של בואי. לפני שבואי הגיע הוא היה עם פחות בדיחות, וגם לא היינו אמורים לראות את מרכז המבוך עד לפני ששרה מגיע אליו, וכמובן שלא היינו זוכים לשירים ולפס-קול המשובח שבואי סיפק. אז בואו ניזכר בתינוק עם כוח הוודו…

יואב ארדן

מאז הישמע דבר מותו של הדיוק הלבן ראיתי אין ספור אזכורים לשיר האחרון שלו, לאזרוס, שהיה למעשה דברי פרידה אחרונים, מעין אפיטף עצמי. דבריו בשיר – “Look up here, I’m in heaven. I’ve got scares that can’t be seen” הם ללא ספק במחשבה תחילה.
אבל למרות מילות הפרידה, שיריו תמיד היו מקור כח בלתי נדלה ודרך לקום מעל קשיי היום יום. לא הייתי מעריץ גדול של בואי, לא בגללו, בגללי, אבל מדי זמן מה הוא הופיע בחיי ושיריו היו כמשענת. במקרה או שלא – בתקופה שהייתי צריך אותו הוא הופיע בסרט – "חייו הסודיים של וולטר מיטי", בסרט בן סטילר מחפש את התמונה ששון פן שלח לו, זו שלדברי פן "תופסת את מהות החיים", אבל התמונה אבדה וסטילר יוצא לגרינלנד לחפש את שון פן. שם, בפאב השכונתי אומרים לו שהדרך היחידה אל הצלם היא במסוק שהטייס שלו שיכור, בהתחלה הוא ממאן לעלות אבל מושא אהבתו עולה בדמיונו על הבמה ושרה לו 'ספייס אודיטי' והדבר רוקם בו את האומץ והנחישות.

לבואי יש דרך אל הלב של כולם, מעריצים וכאלה-שלא-מבינים-שהם-מעריצים כאחד; העוצמה והיופי יישארו אותנו לעולם ואני יודע שמבחינתי האלבום האחרון פתח לי דלתות אל עולמות מדהימים, עולמות בשני צבעים ואלף אישיוּיוֹת שונות.
תודה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0