אני כוכב שחור: אלקנה כהן על "Blackstar ★", אלבומו האחרון של דייויד בואי

מכל גאונויותיו הרבות של דיוויד בואי, מצמרר ביותר הוא אלבומו האחרון, שיצא יומיים לפני מותו. לפני יומיים, לא היה כל כך ברור מה הביא את בואי ליצור אלבום אפל ומטריד כל כך, לעסוק במוות בצורה כל כך בוטה. סך הכל החיים עוד לפניו.
אתמול התברר שמדובר במכתב פרידה גאוני ומסויט. זאת ההפתעה הכי גדולה שבואי ארגן אי פעם.

המפיק של Blackstar, וחברו הטוב של בואי, טוני ויסקונטי, היה אחד האנשים הבודדים שידעו על מחלתו הארוכה והקשה של בואי. הוא כתב:
He always did what he wanted to do. And he wanted to do it his way and he wanted to do it the best way. His death was no different from his life – a work of Art. He made Blackstar for us, his parting gift.

david-bowie-blackstar-video-still-2015

את הביקורת הזאת כתבתי ביום בו Blackstar יצא. היא כמובן היתה קצת שונה. אחרי הכל, מי דמיין שחגיגות האלבום החדש הן רק הפתיח לשבוע האבל על דיוויד בואי? אפילו בזמן כתיבת השורות האלו, אני מתקשה להשתחרר מהתחושה הסיפור הזה הוא פשוט בלתי יאומן. בעצם כמו כל הקריירה של בואי.
ובכל זאת, כמה מילים על האלבום עצמו:
"Blackstar" כולל בסך הכל שבעה קטעים, אבל הוא מספק חוסר מנוחה ללילות שלמים: תופים מונוטוניים ועוצמתיים, סקסופונים מייללים ומילים קודרות מרכיבים יחד את היצירה המעניינת ביותר של בואי מאז פרוייקט הדראם אנ' בייס שלו "Earthling" מ-1997.

Look up here, man, I'm in danger/ I've got nothing left to lose/ I'm so high, it makes my brain whirl/ Dropped my cell phone down below – Lazarus

השיר "Lazarus" עוסק בחזרה מן המתים, מישהו אמר היום: "טוב, הוא כבר עשה חצי דרך, עכשיו רק צריך לחכות שיחזור". יחד עם האלבום כולו הוא מזכיר את "החזרה לתחיה" הקודמת של בואי, לפני 40 שנה. אז היה בואי רק בן 30, אבל כבר הספיק להיות כוכב רוק, להתמוטט כלכלית ונפשית, להתמכר להרואין וכמעט למות. טוני ויסקונטי הפגיש אותו עם חלוץ האלקטרוניקה בריאן אינו ועם מוזיקת הקראוטרוק הגרמנית, והחיבור בין השלושה הוליד את "Low" – אלבום רוק סינתיסייזרים כבד ואפל, עם השפעות ג'אז וקראוטרוק, שנחשב עד היום לאחד מאלבומיו הטובים ביותר של בואי.

"Blackstar" מהווה במידה רבה חזרה ל-“Low” ול"טרילוגיה הברלינאית" שהוא חלק ממנה: גם הפעם ההפקה היא של ויסקונטי, גם הפעם האלבום מנוגן על ידי מוזיקאי ג'אז (המתופף הוא מארק ג'וליאנה, שהיה חבר בשלישית אבישי כהן וניגן פה בארץ גם עם דניאל זמיר), וגם הפעם בואי מוכן לגעת בצדדים האפלים ביותר של הנפש ושל המוזיקה.

שיר הנושא שפותח את האלבום הוא באורך של תשע דקות, מתחיל בסערה גדולה וממשיך בשקט מטריד לא פחות. בואי מספר לנו ש “I’m not a pop star, I’m not a film star, I’m a Blackstar” – סוג של הצהרת כוונות למי שציפה לשמוע עוד משירי הפופ (המצוינים!) שהופיעו באלבום הקודם. “’Tis A Pity She Was A Whore”, השיר הבא, כבר יצא לפני שנה, יחד עם השיר הרביעי "Sue", אבל שני השירים קיבלו הפעם עיבוד שונה לגמרי: הג'אז הקלאסי מהגירסה הקודמת מפנה את מקומו לתופים עוצמתיים וסקסופונים שלא עושים הנחות לאוזניים. "Lazarus", אמנם נשמע מעט רך יותר מהשירים הקודמים, אבל בואי דאג לצרף לו קליפ שימנע מהצופים לעצום עין, כדי לוודא שאף אחד לא יפספס את החזרה לחיים שלו.

אני ממש אוהב את דיוויד בואי. בכמעט 50 שנות קריירה ו-25 אלבומי אולפן הוא אכזב אותי רק לעיתים רחוקות, אבל יש לו כמה שירים שאני יכול לשמוע שוב ושוב ברצף בלי להתעייף. השיר החמישי באלבום, “Girl Loves Me” הוא שיר כזה. מהשניות הראשונות, בהן בואי מרשה לעצמו לשיר קצת יותר גבוה ממה שכדאי לו, דרך המילים ההזויות/ מסויטות (מישהו אמר "התפוז המכני"?), הסינתיסייזרים והאפקטים, המיתרים שנשמעים מזייפים ועד הפזמון הקליט, זה לדעתי לא רק השיר הטוב ביותר באלבום, אלא אחד השירים הכי טובים של בואי בשני העשורים האחרונים.

האלבום מסתיים עם “I Can’t Give Everything Away”, שיר שיכול היה להיכנס ל "Low" (וגם שואב כמה מוטיבים מ"A New Career In A New Town" מתוך אותו אלבום), ומצליח להזכיר גם את “Heroes” שיצא שנה אחר כך. בכלל צריך להגיד כמה מילים על הכבוד שבואי עושה לסקסופון, ולא בפעם הראשונה. מאז שנות ה-80 נדיר למצוא מוזיקאי רוק שמתייחסים לסקסופון ברצינות כמו בואי, ומצליחים להוציא ממנו כל כך הרבה עומק בתוך שיר רוק/פופ. בואי הוא כמובן סקסופוניסט בעצמו, אבל באלבום הזה מנגן דוני מק'קאסלין, עוד מוזיקאי ג'אז ידוע.

חלק מהחומרים שהרכיבו את "Low" היו קטעים שנוצרו לפסקול הסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" בכיכובו של בואי (הם לא נכנסו לפסקול בסופו של דבר). בסרט ההוא, דיוויד בואי הוא חייזר התועה במדבריות ניו מקסיקו. רגע לקראת הסוף, בואי הזכיר לנו שהוא לא בדיוק אדם רגיל, או אולי אדם בכלל, כמו שכבר טענו כמה אנשים: דיוויד בואי בסך הכל חזר הביתה.

יותר מהכל, Blackstar מזכיר, שמתחת לשלל הפרצופים, הזהויות והשמות, היה דבר משותף אחד: אהבה למוזיקה, אהבה לאדם והמון אופטימיות. בואי מת, יומיים אחרי יום ההולדת שלו, והשאיר לכולנו מתנה גדולה – מוזיקה מעולה שתישאר איתנו עוד הרבה שנים אחריו.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar

    להתראות איש הכוכבים, תודה שקפצת לבקר ולטלטל את עולמנו!
    מתוך המאמר שלי:
    האיש אהב מוסיקה ותשוקת היצירתיות פעמה בו עד למותו. טקסטים רבים שלו מדברים על תהיות קיומיות ועל כך שהוא בעצם לא עשה שום דבר חשוב ועד כמה שהוא לא עושה, הוא לא מצליח לעשות משהו חשוב באמת. נראה שהדבר שהניע את תשוקת היצירותיות והעשייה שלו היא תחושת הסתמיות שיש בחיי האדם. אתה נולד, חי ומת מבלי להשאיר חותם, כאילו מעולם לא היית. אלא עם כן אתה יוצר עוד ועוד ומוציא מתוך עצמך משהו חדש לאוויר העולם כל פעם מחדש. נראה שגם את האלבום האחרון שלו Blackstar, שיצא כמה ימים לפני מותו, הוא תיכנן כיצירת אומנות קיומית אחרונה שלו לאנושות. התזמון לא מקרי, כמו שהוא הפך את חייו ליצירת אומנות, בואי הפך את המוות שלו ליצירת אומנות גם כן..
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=6967842

  • DISQUS: 0