אחלום חלום ישראלי: ציפי פישר על פריחת הדרים-פופ המקומי

כמו כל דבר, לוקח קצת זמן עד שטרנדים מוזיקליים מגיעים לישראל. אבל כאשר הם כן מגיעים לפה, יש לציין שהמוזיקאים המקומיים לא מבזבזים זמן ומשלימים את הפער במהירות מרשימה. במהלך החודשים האחרונים שמתי לב לטרנד שהולך ותופס תאוצה במוזיקה הישראלית ושווה לציין אותו, והוא טרנד הדרים-פופ, האח הקטן והחמוד של הדרים-רוק. מאחורי הטרנד הזה ניתן לציין השפעות של להקות מחו"ל שצברו פופולריות פה בקרב ההיפסטרים (ולא רק), כמו ה-XX, לונדון גרמר, וכן יוצרים שאף ביקרו פה כמו אלט ג'יי, צ'ט פייקר ופיורטי רינג. מה שמעניין לראות הוא כיצד ההשפעות האלה עוברות שינוי כאשר הן מוטמעות בנוף המקומי.

אך ראשית כל, מה זה בכלל דרים-פופ? יש הטוענים שזהו סוג של הסתעפות יוזר פרנדלית מהדרים-רוק בתוספת סוכר. כבר בשנות ה-80 להקות בלייבלים כמו K Records (לייבל שקורט קוביין כל כך אהב שהוא קעקע את הלוגו שלו על עצמו) ו-Heavenly יצרו גרסאות לסאונד האלקטרוני-פאזי מפידבק גיטרות של הז'אנר שפחות נטו לג'אם רוקיסטי ויותר לכיוון ה-Twee, שזו מילה שבאה לתאר משהו חמוד ועדין, או בהקשר של הרמוניות אופוריות סטייל שנות ה-60. במילים אחרות, פופ שמשלב השפעות מדרים-רוק. חברות התקליטים האלה נותרו בשוליים ופשטו את הרגל לקראת תחילת שנות ה-2000, אבל דווקא בחסות ההתקרבות של הסאונד האלקטרוני לרוק ולהפך כעשור מאוחר יותר, פתאום נולד גל של להקות שהחלו ליצור דרים פופ עם הפקה עדכנית שמכניסה אלמנטים היפהופיים בביטים, כמו האמנים שציינתי בפסקה הקודמת, ולהקות בסגנון של מטריק (עם הסולנית המקסימה אמלי היינס) הקנדים.

Angelic Circus

אז ראשית כל נתחיל בלהקה הצעירה והפחות מוכרת בסצנה, Angelic Circus. מדובר ברביעייה הכוללת את רמי מוסקוביץ' על הביטים האלקטרונים וגלית אופגנג על השירה, אלון פרידמן הגיטריסט ושרון בלסמן הפסנתרנית. במהלך ההופעה בלבונטין בה נכחתי עם הרכב מצומצם ללא שרון קיבלתי גם את האי.פי שהושק באותה תקופה, Before Birth, שהוא למעשה האי.פי השני שלהם לאחר שהראשון A path, stars and maybe a pond יצא לפני שלוש שנים עם זמרת אחרת. בהופעה שלומר את האמת לא הצליחה למשוך קהל רב, התרשמתי שללהקה פוטנציאל רב. הקול של גלית בעל נוכחות מתאימה לז'אנר, שמיימי אך כריזמטי, והיא הצליחה להחזיק את תשומת הלב של הקהל גם בשירת א-קפלה.

הנגיעות האלקטרוניות שמוסקוביץ' מביא להפקה מרגישות מאוד עדכניות, וממה שהבנתי מההופעה הוא גם אחראי ללחנים הקליטים ברובם. חלק מהשירים לא ייחודיים מספיק מכדי להתבלט בהשוואה לדברים דומים באותו סגנון, אבל כשזה עובד, זה עובד נהדר, כמו בשיר הזה.
אהבתי מאוד את השיר הפותח של האי.פי, שאף צולם במהלך ההופעה, אך לצערי מוגש פה באיכות סאונד שלא משתווה לגרסה המוקלטת.

באותה הופעה נכחה גם ENEST, היא שמרית נתיב, אותה ראיינתי כשיצא הסינגל הראשון שלה. שמרית עיבדה את שיריה למופע סולו בכיוון אלקטרוני, ששולח את המוזיקה לכיוון אותם מחוזות דרימ-פופיים. הדבר כמובן עובד בצורה מוצלחת בשירים שכבר קיים בהם אלמנט אלקטרוני בולט, כמו Back To The Circle.

בביצוע חי העיבודים עובדים יפה מאוד, בגיבוי סימפולים ושימוש חכם בקונסולה.

כפי שאתם רואים, אחד המאפיינים של הזרם הדרימ-פופי הזה הוא נוכחות בולטת של זמרות. יש לציין שבעבר היו ניסיונות של זמרות ישראליות לפרוץ לשוק המיינסטרים עם פופ אלקטרוני: הבולטת שבהן הינה אמלי קרפל, שעד כה הוציאה שני אלבומים, אך קרפל, וכך גם הזמרת נועה למברסקי (JViewz) נואשו מהניסיון להתפרנס בארץ ממוזיקה וכיום פועלות בחו"ל. בסבב הנוכחי יש כל כך הרבה זמרות טובות, שהאמת היא שאין לי פה מקום להתייחס בהרחבה לכולן. אציין את שיתוף הפעולה בין קרן דוניצקי לאקו מורגנשטרן (אקו וטיטו), באי.פי המשותף שלהן שיצא ב-2014 – Yey4Ney, שהוליד את אחד הקליפים היפים שיצאו בארץ, לשיר I'll Follow You, ואת עדי אולמנסקי (שהאמת קצת יותר נוטה להיפהופ/אלקטרוניקה מיינסטרימית, אבל גם משלבת בסאונד שלה אלמנטים הלקוחים מעולם הדרימפופ).

ארמון

זמרת בולטת נוספת, דניאלה טורג'מן, היא חברה בהרכב ארמון, שהוא הרכב שאפשר לקרוא לו מיני-סופרגרופ אינדי, בעיקר בשל נוכחותם של כמה מחברי להקת טיגריס – רועי חרמון ואמיר שדות. מה ששונה מכל היוצרים האחרים שציינתי היא שארמון יוצרים בעברית, מה שמוסיף הרבה לאיכות הטקסטים. כפי שהתרשמתי במהלך ההופעה שנכחתי בה בפאב התקליט בואכה מגרש הרוסים בירושלים, למרות שזה מקום קטן למדי, לכבוד ארמון הוא התמלא, מה שכבר רמז שהולך להיות הופעה שווה. הרושם הראשוני הינו שמבחינת המוזיקה ישנן השפעות של הרכבים כמו The Shins או בל וסבסטיאן בכך שישנן מנגינות מתוקות-חמוצות שמעלות אסוציאציות של ערב קיץ נעים, אסוציאציה שרק התחדדה לי בהאזנה נוספת לאלבום כולו.

כמו ההרכבים מחו"ל שציינתי, ישנן נגיעות של סיקסטיז, כמו בשיר "העולם" שבו אפשר לשמוע את קולו היחסית גבוהה של שדות, כאשר טורג'מן שרה ברקע "וואוו איוו" כמו זמרת דו וופ.
שיר שתפס במיוחד את תשומת לבי הוא "קיץ חם". למרות ששמעתי אותו בערב סתווי קריר, הוא ישר זרק אותי לקיץ הישראלי הטיפוסי. זה שיר מקומי במובן הטוב של המילה, וגם קליט להפליא עם הרמוניות הביץ' בויז שלו.

כמו כן בלט השיר בו טורג'מן שרה סולו, שהשם שלו "חלום" כמובן מתאים במיוחד לז'אנר שהמילה קיימת בתיאור שלו. אני אוהבת את הנגיעה הטיפה אייטזית שלו, קצת סאונד של קסיו.
דווקא השיר הכי חלומי באווירה שלו מגיע בסוף האלבום, שהוא גם שמו של ההרכב, עם גיטרה מלאת ריוורב ואלקטרוניקה בעלת סאונד חללי. מה שיפה בו הוא שלקראת החצי השני הוא משתנה לשיר ערש בגיטרה אקוסטית, אהבתי את המהלך ואת העדינות שבו הוא נעשה.

יש עוד שיר שאהבתי בהופעה, שלא מופיע באלבום עצמו, שהוא דואט מקסים בין תורג'מן ורועי חרמון (שגם אחראי על ההלחנה), הוא סגר את ההופעה והיה ממש מושלם באופטימיות שלו.

בכלל אפשר לומר שארמון הינו ההרכב שהגיע לרמת הבשלות הכי גבוהה מתוך שלל ההרכבים והיוצרים שציינתי, עם אלבום בכורה מהודק, המנסה לעשות משהו קצת שונה בהפקה שלו (והקרדיט לכך מגיע לחברי הלהקה שהפיקו אותו עצמאית), אולי בגלל השפה או בגלל החיבור לסיקסטיז. בכל מקרה זהו הרכב שבטוח אמשיך לעקוב אחריו, ובכלל אני מצפה לתוצרים החדשים של כל האמנים עליהם דיברתי (שמרית נתיב בקרוב מוציאה אלבום בכורה).
(ארמון ישיקו את אלבומם החדש ב-8.1 באוזןבר בתל אביב)

לסיכום, אפשר בהחלט לדבר על סצנה מתפתחת פה בארץ של ז'אנר הדרים פופ, ואין סיבה מבחינת איכות התוצרים או הכישרון שמאחורי המוזיקה, שלא תזכה להצלחה דומה לזו שאמנים יותר מוכרים בזירה הבינ"ל בסגנון דומה מצאו פה בישראל.