Homeסיכומי שנה

סיכום האלבומים של הקפטן לשנת 2015

סיכום קפטן

רשימת האלבומים האהובים עלי לשנת 2015, בלי דירוג, בלי מה יותר ומה פחות, פשוט סיכום של הדברים שעמדו במבחן הכי גדול מבחינתי – מבחן ההאזנה החוזרת. אלו שחזרתי אליהם הכי הרבה ושכנראה גם ישארו איתי.
מקווה שתהנו ושאולי גם אתם תקחו איתכם משהו הלאה…

בלסד

a2254658493_10

את האלבום החדש של Blessed Feathers מוויסקונסין כנראה שלא תמצאו בהרבה רשימות סוף שנה. אולי זה בגלל שהוא יצא מאוחר בשנה (אוקטובר), ואולי זה בגלל שכמעט שלא עשו לו יחסי ציבור. אצלי הוא קיבל זמן האזנה מכובד כשנחשפתי לסיפור המסגרת המעניין שעומד מאחוריו: דונובין ברביו עזב בגיל 17 את קהילת עדי יהוה בה הוא גדל ובכך נאלץ לוותר לנצח על משפחתו וחבריו. זמן קצר לאחר מכן הוא פגש את ז'אקלין ביפרן שהפכה לאשת חלומותיו, ויחדיו הם יצאו למסע ארוך עם אוהל קטן לגבם, כשבדרך הם משחררים אלבומים בלייבלים קטנים. בשנתיים האחרונות הספיק ברביו ללמד אנגלית בפרו, להיות ספרן בקליפורניה ולדווש עם אהובתו לאורך כל אמריקה. וגם להקליט אלבום נהדר המספר את החוויות שבדרך. פולק אמריקאי עדין, גיטרות רועמות, הרמוניות מהודקות ועטיפה יפהפיה אחת.

http://soundcloud.com/blessedfeathers/huaycansong2

לאון

Leon-Bridges-Coming-Home-Album-Cover-Art

בשנים האחרונות ראינו כמה וכמה הרכבים ואמנים אמריקאים שמנסים לא רק לנתב את ההשראות שלהם למשהו חדש, אלא להביא לשנות האלפיים את הסאונד האבוד של הסול האמריקאי בשנות ה-60 וה-70, הצליל שייסדו וטיפחו לייבלים כמו מוטאון, סטאקס וצ'ייס בין היתר. שרון ג'ונס והדפ קינגס שלה, צ'ארלס ברדלי ואחרים, הצליחו לשכפל את התמימות והרומנטיקה של אותם ימים ולעטוף אותם ברטרו מתקתק. השנה היה זה לאון ברידג'ס הטקסני שיחד עם צוות כותבים ונגנים מיומן, הצליח להעביר את החוויה המלאה באסופת שירים כמעט מושלמת; בלדות ממכרות, קטעים רקידים, קול נהדר ומראה נכון הפכו את האלבום הזה לאחת ההצלחות הגדולות של השנה החולפת.

מג'יקל

Majical-Cloudz_Are-You-Alone_cover

האלבום האחרון של מג'יקל קלאודס שבה אותי בדרך הישנה והטובה, סינגל אחר סינגל הוא עשה את דרכו יותר עמוק ללב שלי עם האינטנסיביות המאופקת שלו. דבון וולש ומת'יו אוטו מתעסקים לאורך כל האלבום הזה במושג הבדידות; רגשית, פיזית, ליד חברים, לצד אהובה או לבד בחדר חשוך. אני יודע שזה נשמע מאוד מדכא, אבל בדומה למוזיקה של אינטרפול (אותם הם מזכירים בעוד מובנים), זה בעיקר עוטף ומנחם. מבחינה מוזיקלית, בהתאמה מושלמת לטקסטים המנלכולים, יש פה בעיקר סינת' נמרח ומכונות תופים מהדהדות. זה לגמרי מספיק.

נטלי

Natalie-Prass-SB006-Cover-Art-Lo-Res

אלבום הבכורה של נטלי פראס מנאשוויל (בהפקתו של מת'יו אי ווייט שהוציא אלבום מקסים השנה) הוא לא עוד אלבום פופ. מה שמפריד בינו לבין עוד עשרות אחרים שיצאו השנה הם העיבודים העשירים עם כלי המיתר, הנשיפה והפסנתר המלווים את פראס לכל אורכו, הקול המתקתק אך בוגר שלה, ומעל הכל ההגשה המהודקת שלה ששולחת אותנו לשיוט נעים בתקופות הכי יפות של הפופ השורשי האמריקאי, מבית מדרשן של דאסטי ספרינגפילד, האמהות והאבות ודולי פארטון. שיר אחרי שיר אתה מוצא נקודות חדשות של יופי ומשפטי מחץ. שורה ראשונה בגראנד אול אופרי ב-2015.

טיים

Tame_Impala-2015-Currents_cover

הוויכוחים בקרב מעריצי טיים אימפלה לגבי המעבר שלהם מרוק פסיכדלי "מסורתי" לעבר כיוון פופי יותר כנראה ימשכו עוד זמן רב, אבל אפילו רפרוף קל ברשימות אלבומי השנה השונות מבהיר כמה טוב התקבל האלבום החדש של ההרכב האוסטרלי – "Currents". לא אכביר במילים על האלבום הזה כי עשו את זה כבר כמעט בכל מקום אחר, אבל כן אגיד שזה אחד האלבומים הבודדים השנה שהצליחו למשוך אותי אליהם שוב ושוב, כל פעם לפינה אחרת בעולם המרתק של קווין פארקר וחבריו.

קורטני

81FuZVqc8OL._SL1500_

כבר במרץ, כשהאלבום הזה יצא, ידעתי שהוא הולך לככב ברשימת סיכום השנה שלי. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה, מתוך מגוון האופציות על האייפון באותו זמן, בחרתי בו שוב ושוב. נכון שהבחירות שלנו משתנות לפי המקום בו אנחנו נמצאים, נסיעה ארוכה או קצרה, רכבת או אוטובוס וכו', אבל במשך תקופה מאוד ארוכה הדבר העוצמתי הזה זכה אצלי בכל הקטגוריות בפרסי האוזניות החודשיים שאני מקיים בעקביות. האלבום הזה שנון, מצחיק ומסקרן לכל אורכו ובארנט היא משוררת זועמת שבמקביל לא שמה ז** על כלום. השילוב המושלם. ולחשוב שזה אלבום הבכורה שלה.

אננואן

large_unknown-mortal-orchestra-multi-love-album-2

את האלבום האחרון של החברים הניו-זילנדים/אמריקאים חיבבתי מאוד כבר כשיצא, אבל מה שגרם לי ממש להתאהב בו היתה ההופעה הנהדרת (והלא חפה מתקלות) שלהם בארץ. רובן נילסון הוא פרפורמר מחוייב שלא חוסך בטכניקה מוזיקלית על הבמה, כזו שלא באה על חשבון כריזמה נאיבית מרתקת. ההופעה ביחד עם הגילוי על משולש האהבים של נילסון שעומד בלב האלבום (תודה קוואמי), גרמו לי לחזור אליו בכוחות מחודשים ולאמץ אותו אל משפחת האלבומים האהובים עלי באמת השנה. אינדי-פופ חכם ומספק.

ריילי

Ryley_Walker-2015-Primrose_Green-Cover_Art

האלבום הבא ברשימה (בדומה לקודמו) מחזק אצלי את התהייה מה היה קורה אם הייתי רואה יותר אמנים שהוציאו השנה אלבומים מדוברים בלייב. ווקר, אותו ראיתי בתמונע (הוא הופיע גם באינדינגב ובאוזןבר), נתן פה הופעה מלאת אנרגיה, אלתורים ותשוקה. בניגוד לאלבום, ההופעה הוציאה את הצד היותר ניסיוני ופסיכדלי של ווקר ובעיקר המחישה כמה מוכשר הבחור הצעיר הזה משיקגו. למרות השוני בין החי למוקלט, חזרתי לשמוע את התקליט הזה שוב ושוב ככל שהחורף הירושלמי החל לתת את אותותיו. הנה מה שכתבתי עליו בקולומבוס אי שם באפריל: "באלבום השני שלו, ווקר מתכתב עם הפולק הבריטי של שנות השישים והשבעים, אבל באותו זמן עושה המון כבוד ומקום לקשת הרחבה של הדברים עליהם התחנך; מהפולק האוונגרדי של טים באקלי, דרך סצינת הג'ז הגועשת של שיקגו עיר הולדתו ועד הפורטים האמריקאים הגדולים העכשוויים.
נכון, אם הוא לא היה גיטריסט כל כך מחונן, יכול להיות שהמסגרת הזו לא היתה מחזיקה מים, אבל היכולות שלו יחד עם השירים המצויינים והשורה המרשימה של המוזיקאים המנגנים באלבום, גורמים לסיפור הזה להיות יותר ממשכנע".

סקס

11884718_10153002130052327_7255266651996173354_o

גילוי נאות – תמיד חיבבתי, אבל אף פעם לא נפלתי שדוד לרגליה של נטאשה קאהן בימי באט פור לשס. תמיד הרגשתי שאם היא רק היתה באה קצת יותר לכיווני, אולי היה נוצר קליק. בסוף היא עשתה את ההתאמות הנדרשות, החליפה את השם ל-Sexwitch (זמנית, ביחד עם TOY) והוציאה את אחד האלבומים הכי טובים ומוטרפים של השנה. מהסינגל הראשון Helelyos שהפציע כרעם ביום בהיר, ועד אחרון החידושים שלה באלבום הקאברים הזה לפניני פולק מרחבי העולם, קאהן לוקחת חומר גולמי מצוין ומותחת ומרחיבה אותו עד שהכל מתפוצץ. להתחיל חזק ואז להגביר.

לאמאר

TPAB_02.16.15_1142 2_nowords

קנדריק לאמאר מופיע בהרבה רשימות סיכום במקום הראשון, וכנראה שבצדק. כמו עם הרבה יצירות גדולות בהיסטוריה, כבר בצאתו היה רחש של קונצנזוס מקיר אל קיר בנוגע לאלבום הזה. נכון, זה אלבום ארוך ועמוס, מלא באינספור רפרנסים, רעיונות מוזיקלים מכל קצוות הקשת ואלפי מילים הרודפות אחת אחרי השניה בלופ בלתי נגמר, וכן – זהו לא אלבום מושלם, אבל כשאתה מסיים לשמוע אותו, אתה מרגיש שמשהו קרה, לא חד פעמי בהכרח, אבל בהחלט מאוד חשוב. מאורע מוזיקלי שמתכתב עם כל התחומים האחרים בחיים הלא פשוטים של אדם שחור בארצות הברית של אמריקה. חשוב שהאלבום הזה יופיע ברשימות סיכום כי חשוב שאנשים יאזינו לו גם אחרי שהשנה הזאת תהפוך לנחלת העבר.

פאת'ר

FJM_ILoveYouHoneybear

הנה עוד אלבום שמככב בראש לא מעט רשימות, כאילו נלחם עם קנדריק בחלקן על המקום הראשון. בניגוד להרבה אלבומים כאן, כשאני מניח את I Love You Honeybear על הפטיפון, הדבר האחרון שאני חושב עליו זה דירוגים ומצעדים. זהו אלבום נדיר ביופיו ובכנותו על אהבה ממומשת ונכזבת, על השבריריות שלה ושל החיים בכלל, על טרגדיה ועל הגשמה. כל זה עטוף ביופי מוזיקלי טהור ושלם, מפעל של שירים ללא דופי. אל תתייחסו לאלבום הזה כחלק ממצעד כזה או אחר, זו פשוט חתיכה מהלב של ג'וש טילמן.

דוני

Surf_(Donnie_Trumpet_cover)

צ'אנס דה ראפר הוא אחד האנשים הכי עסוקים במוזיקה השחורה היום. רק משיתופי הפעולה שלו השנה אפשר להרכיב אלבום כפול מצוין (ואני מתכוון לעשות את זה במיקס חדש). הוא יצירתי ומלא במוטיבציה ולעולם לא מפסיק לחדש ולהתחדש. הוא הוציא רק אלבום מלא אחד השנה וגם זה תחת שם אחר – Donnie Trumpet & The Social Experiment. כשסביבו לא מעט חברים משתפי פעולה, צ'אנס דה ראפר רקח אלבום מלא בקריצות לפעם, לעכשיו ולעתיד, בעזרת בליל של כלי נשיפה, הקשה, ראפ, ג'אז, ניו אורלינס, ומלא מלא שמחת חיים. אלבום שמעלה בך חיוך שלא נמחק, כזה שלא בא על חשבון אמירה ורלוונטיות.

http://www.youtube.com/watch?v=IDnXy5nQfhc

ג'סיקה

Jessica-Pratt_On-Your-Own-Love-Again-cover

במשבצת האלבום המכשף של השנה זכתה אצלי ללא קושי ג'סיקה פראט עם אלבומה השני. פראט, לא דמות מוכרת במיוחד באינדי העולמי, הצליחה להרכיב פאזל שני חלקים שעדיין מצליח לאתגר אותך. לאורך כל האלבום נשמעת כמעט רק גיטרה והקול המעט ילדותי של פראט, מוקלטים על טייפ ביתי עם כל הרעשים והזמזומים. באמצעים הפשוטים לכאורה האלה, ועם השירים הקטנים שנראה שמסתיימים תמיד מוקדם מדי, היא מצליחה לשבות אותך בקסמה, לסחוף אותך איתה אל הפינה הכי מוצלת בבית ולגרום לך להתאמץ ובאמת להקשיב. מהפתעות השנה היותר משמחות.

ג'וליה

juliaholter-haveyou-art1

עוד יוצרת שהצליחה להכנס לי עמוק מתחת לעור השנה היא ג'וליה הולטר. הולטר היא ללא ספק אחת הדמויות הכי מעניינות באינדי של השנים האחרונות. הדרך המרשימה בה היא מצליחה לטשטש את הגבולות בין אינדי עכשווי, אוונגרד, מוזיקה קלאסית ואלקטרונית, הצליחה לקנות לה קהל מעריצים לא קטן מאז צאת אלבום הבכורה שלה ב-2011. האלבום החדש שלה הוא ללא ספק הנגיש ביותר עד כה ובטח הכי מדויק מבחינה מוזיקלית. האבסטרקטי מפנה קצת מקום לפופי והתוצאה היא בדיוק האיזון בו אני יכול לצרוך את המוזיקה שלה בצורה אידיאלית. לכו תדעו, אולי גם אתם…

טי

1918_1

באופן מאוד מפתיע, באלבומן השני מצליחות THEESatisfaction (סטסייה איירון וקת'רין האריס-ווייט) ליצור מוזיקה שהיא שורשית וחללית בו זמנית. בניגוד לחלק מאמני האפרו פיוצ'ריזם של שנות ה-70, כאן מחלחלת התחושה שהצמד לא מנסה לברוח לאיזה עולם דמיוני, אלא מנסה לחקור באותו זמן את הפה ואת השם. הן עושות זאת בעזרת כמה אורחים מעניינים ואווירה עתידנית השורה על הכל. גם כשהן באיזורים הג'אזיים או הפ'אנקיים, הכל נשמע כאילו אחרי ליטוש ואריזה לטובת הדורות הבאים. כנראה שככה אר נ' בי צריך להשמע ב-2015. ואפילו לא הזכרנו את העטיפה המדהימה.

סופיאן

sufjan-stevens-carrie-lowell-c2a9-asthmatic-kitty-2

במהלך הכתיבה של הסיכום הזה, האזנתי ללא מעט מהמיקסים המסכמים החודשיים של קולומבוס בעמוד המיקסקלאוד שלנו. המיקס הראשון של פברואר נפתח עם No Shade in the Shadow of the Cross של סופיאן סטיבנס. לא הייתי מוכן כלל למה שהרגשתי באותם רגעים, כאילו השיר הנעים הזה צועק עלי: "מה איתי? למה אני לא מופיע בסיכום?". "הרבה זמן לא האזנתי לך" השבתי לו. ואז הוא שתק ופשוט המשיך להתנגן בתוכחה, ואני נכנעתי והתמסרתי לשיר המופלא הזה, עצרתי את המיקס וניגנתי את האלבום המלא. ככל שהדקות נקפו הבנתי את גודל הטעות. נכון, זה לא אלבום טיפוסי של סופיאן, הוא לא דומה לאלה שקדמו לו וגם לא לאלבומיו הראשונים כמו שהיח"צ ניסה למכור לכולנו. זהו אלבום ייחודי על השלמה וסגירת מעגל, על פשטות וסליחה, על לראות את האור בקצה המנהרה.
אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, קחו אותו איתכם, אתם לא תצטערו.

זהו. אני מקווה שנהניתם ואולי גם גיליתם משהו שפספסתם.
נתראה בשנה הבאה…

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0