שירים ושערים: אלקנה כהן בספיישל מוזיקה וספורט

מה קרה לגיטרה של ווין רוני, מיהו החוליגן המתוק והעדין ולאן הולך הכסף של ג'יי זי? על ספורט ומוזיקה.

ליום ההולדת ה- 21 שלו (לפני 9 שנים), ווין רוני, כוכב מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה בכדורגל, קיבל מתנה מאשתו: גיטרת "גיבסון לס פול" חדשה, בשווי של כ-2000 פאונד.

רוני החליט לשדרג את המתנה, ושלח אותה לכוכב הרוק האהוב עליו- נואל גלאגר מלהקת "אואזיס" כדי שיחתום עליה. אלא שכאן יש בעיה: גלאגר הוא אוהד שרוף של היריבה המסורתית של יונייטד – מנצ'סטר סיטי. למרות ההפתעה, גלאגר לא איבד את עשתונותיו: הוא שלח את הגיטרה לצביעה – מחדש בכחול (הצבע של מנצ'סטר סיטי), ריסס עליה בספריי זהב את שיר האוהדים של הקבוצה "Blue Moon" ושלח לרוני. רוני גם הוא לא התבלבל, מכר את הגיטרה ה"משופצת" באי-ביי ותרם את הכסף לצדקה.

הגיטרה של רוני לאחר השיפוץ

הגיטרה של רוני לאחר השיפוץ

הסיפור הזה כולל הכל: גיטרות, כוכבי רוק ומעריצים מצד אחד, ושחקני כדורגל, אוהדים ויריבות בין קבוצות מצד שני. כל מה שאפשר לומר על הקשרים שבין מוזיקה לכדורגל ולספורט בכלל.

hta-tt

כשאריק אינשטיין נפטר, היתה לי היה הזדמנות להיזכר בקשר הזה. אינשטיין, בעצמו בעל עבר של אתלט, לא הסתיר מעולם את אהדתו לקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, עליה הוא כתב את "אדומה שלי", ואת "אמרו לו", ולקבוצת הכדורגל של ארסנל (שהקדישה משחק לזכרו אחרי מותו) ולכדורגל בכלל, כמו שהופיעה בשירים "ואלה שמות", ו"אחד עשר מטר" (מילים יענקלה רוטבליט). אבל בסך הכל, אינשטיין היה תופעה קצת נדירה בנוף התרבותי הישראלי בהקשר הזה, מכיוון שלא רבים המוזיקאים, בוודאי לא מתחום הרוק, שאהדתם לקבוצה מסויימת נוכחת כל כך ביצירה שלהם (למרות שבמשך שנים האמנתי שהשורה "היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה" מתוך "להתראות נעורים שלום אהבה" של משינה, מתייחסת להפסד 5:0 של מכבי חיפה בגביע הטוטו, אבל היום אני חושב שזה לא מסתדר עם התאריכים ושמדובר באגדה אורבנית).

בבריטניה, יש דוגמאות מעניינות יותר. בשנות השמונים, הסמית'ס כתבו את “Sweet and Tender Hooligan”, העוסק באלימות אוהדים במגרשים, דווקא מהעיניים של האוהד.

אואזיס, עוד להקה ממנצ'סטר, התפרסמה בשנות ה-90' סביב הרומן שלה עם מנצ'סטר סיטי במשך 30 השנים האחרונות. מנצ'סטר סיטי סימלה את הכדורגל האנגלי ה"ישן", ה"מסורתי" ובעיקר האנדרדוגי. בעוד שמנצ'סטר יונייטד תמיד נחשבה למועדון עשיר ויוקרתי, הרי שהקבוצה מעבר לרחוב היתה באופן מסורתי ביתם של בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני נמוך. אואזיס סימלה את אותם ערכים: החבר'ה מהשכונה, המובטלים, הערסים ובעיקר האותנטיים, שעושים מוזיקת רוק "אותנטית" ואוהדים את קבוצת הכדורגל ה"אותנטית" (והחלשה במודע). ( בהופעות, אואזיס נהגו גם לבצע את "שיר האוהדים" "Who The F*** Are Man United".

מודעה רשמית של מנצ'סטר סיטי משנות ה 90, עם שלושה מחברי אואזיס

מודעה רשמית של מנצ'סטר סיטי משנות ה 90, עם שלושה מחברי אואזיס

ואם באנגליה רוק הולך יד ביד עם כדורגל, הרי שארצות הברית, כדורסל, והיפ הופ מספרים את אותו הסיפור: הכדורסל היווה כבר משנות ה-70 את אחד הסמלים של תרבות ה"גטאות" השחורה – או יותר נכון את היציאה מן הגטאות והכניסה ללב הקונצנזוס האמריקאי. מוזיקת ההיפ הופ התחילה את התהליך הזה מאוחר יותר, אך לקראת סוף שנות ה-80 השלימה אף היא את חדירתה לתוך התרבות האמריקאית ה"לבנה" (כך למשל בביצוע המשותף של Run DMC ואירוסמית' ל"Walk This Way") – ככל שהכדורסל חדר לקונצנזוס האמריקאי, כך כוכבי ה NBA אימצו קודים של תרבות "מיינסטרימית", שבאה לידי ביטוי בעיקר בלבישת חליפה ועניבה מחוץ למגרש – תהליך שקרה גם לאמני היפ הופ, בעיקר בהשפעתו של ג'יי זי. אותו ג'יי זי שר על כדורסל כמעט בכל אלבום שלו, ומזכיר במילות השירים את גיבורי העבר כמו מייקל ג'ורדן ואת כוכבי ההווה כמו לברון ג'יימס. לפני מספר שנים, ג'יי זי רכש חלק מהבעלות בקבוצת ה NBA "ניו ג'רזי נטס" והפך אותה ל "ברוקלין נטס", במטרה "להחזיר את הכדורסל אל השכונות מהן הוא הגיע".

ג'יי זי עם לברון

ג'יי זי עם לברון

היו גם כאלו שלקחו את החיבור הזה רחוק יותר: מייקל ג'קסון אירח את מייקל ג'ורדן בקליפ לשיר “Jam” ואילו שאקיל או'ניל לא הסתפק בקריירת המשחק הארוכה שלו, והקליט שירי היפ הופ עוד בתחילת שנות התשעים:

העולם משתנה. אריק אינשטיין נפטר, הברוקלין נטס היא אחת הקבוצות העשירות ביותר בליגה, וג'יי זי מכר לפני כחודש את המניות שלו בה. מנצ'סטר סיטי נרכשה על ידי שייח'ים מהמפרץ הפרסי והפכה לאחת הקבוצות העשירות ביותר בעולם, שכבר זכתה באליפויות ומזמן מזמן לא מייצגת שום אנדרדוגיות או אותנטיות, אבל משהו בכל זאת נשאר וחברי "אואזיס" (הנקראים כיום Beady Eye) הוזמנו לשיר את שיר האוהדים של הקבוצה בפתיחת הקמפיין הקודם, וכמו שכתב דרייק:

"…Damn, I swear sports and music are so synonymous / Cause we wanna be them, and they wanna be us"

אפילוג:
השבוע נואל גלאגר הופיע עם הלהקה שלו בלונדון ובקהל ישב אחד, דייויד בקהאם. כששאלו את כוכב יונייטד לשעבר אם הוא נהנה בהופעה, הוא אמר: "כן, היה יפה מאוד, רק הרבה יותר מדי כחול. קיוויתי לקצת אדום, אבל לא נורא". מסתבר שהשנים שעוברות מתגברות גם על יריבויות הכדורגל/מוזיקה הקשות ביותר.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0