אדם מחפש משמעות: שחר רודריג חוגגת יום הולדת 52 לג'ון בריון

jonbrion_milan_records2

בסוף I'm With Stupid של איימי מאן נחבא קטע קצר וקטן שמתחיל בריף גיטרה עליז, ומסתיים ברעשי מרקע טלויזיה. לרגע, שר בחור חביב משפט אחד ויחיד: "But you're the idiot who keeps believing in love". הבחור הזה נשמע קצת כמו ג'ון לנון, עליו השלום, אולם אף פעם לא הטרידה אותי השאלה מי הוא באמת ומדוע איימי מאן בחרה לנעול את האלבום שלה בקטע משונה שכאילו לקוח מתוך סדרת טלויזיה של שנות ה-50'. לתשובה הגעתי בדרך לא דרך יותר מעשור לאחר מכן.

למען האמת, אותו בחור עלום היה בן 17 כשלנון נרצח. באותה השנה הוא גם נטש את לימודיו התיכוניים על-מנת לרדוף אחרי קריירת חלומותיו: לעבוד באולפן הקלטות. בשנות ה-30 לחייו היה מאחורי הבחור הזה רזומה מרשים ביותר: הוא הפיק לקניה ווסט את Late Registration ולפיונה אפל את When the pawn, הוא הפיק כמה מפסי-הקול הנהדרים ביותר לסרטים בלתי-נשכחים, הוא ניגן בעשרות (אם לא יותר) אלבומים כנגן סשנים על לא פחות מ-5 כלים שונים, והשמועה אומרת שהוא גם יודע לאלתר לצלילי כל שיר פופ אזוטרי. הבחור הזה ששר שורה אחת ובודדה ב-1995 יודע לעשות את כל זה ועוד.

ג'ון בריון (Jon Brion) חגג ביום שישי יום הולדת 52 שנים ואנחנו מנצלים את הבמה הזו כדי לתת כבוד לאמן שעבודת הסולו שלו קבורה עמוק מתחת לראדאר ולא בצדק. לבריון התוודעתי פעם ראשונה (בשמו) ב"שמש נצחית בראש צלול" מ-2004. צ'ארלי קאופמן וגונדרי בחרו בו להפקת פס הקול של הסרט המופתי הזה, וקאופמן אף לקח אותו לעבודה נוספת ב"סינקדוכה, ניו-יורק" ב-2008.

עם סינקדוכה כבר באמת התאהבתי בבריון. המילים הכנות, המלנכוליה השמורה לנגני פסנתר… לא אשקר ואגיד שהוא קיבל גם גושפנקא מקצועית מקאופמן; אם מישהו נבחר להפיק שני פסי-קול של קאופמן – כנראה שמדובר באדם מוכשר ורגיש מאין כמוהו. מה שלא ידעתי הוא שבריון עיצב כמה מפסי-הקול שאינם מלווים סרטים, אלא פסי-הקול של חיי (וחייכם, אני מקווה): When the pawn של פיונה אפל, אלבום הבכורה של רופוס וויינרייט, Safe Trip Home של דיידו, אליוט סמית', וציינּו לעיל גם את איימי מאן. למען האמת, בריון הפיק אלבומים במגוון סגנונות – שני אלבומים של קניה, אלבומי ג'אז של בראד מלדאו, אלבום אחד לקייטי פרי והרשימה נמשכת ונמשכת.

מישהו שמבלה הרבה מזמנו באולפן ההקלטות – סביר שירצה להכנס מתישהו להקליט בעצמו, בייחוד אם מדובר בכותב, מבצע ומפיק באותה החבילה. בינואר 2001 בריון נכנס לאולפן, משחק את כל שלושת תפקידיו, והקליט את אלבום הסולו היחיד שלו: Meaningless. המזל שלנו הוא ש-Meaningless נמצא במלואו ביוטיוב, כי בלתי אפשרי להשיגו במחוזותינו (באמאזון נטען כי קיימים דיסקים ספורים יד שניה, מצבם הטוב איננו מובטח). ואיזה אלבום זה. מיטב רוק שנות התשעים המאוחרות / האלפיים המוקדמות מנוקזות לתוך האלבום הזה ולא בכדי, בריון עזר לעצב את הסאונד שאנחנו זוכרים מאותה התקופה, ואין ספק שהוא שילב את אותה איכות סמית'-ית / אפל-ית / מאן-ית באלבום הסולו שלו.

האלבום נפתח ב-Gotta Start Somewhere ובו בריון מתאר את הפחד לנסות ולחדש במקום שבו כבר פעלו רבים וטובים. משעשע קצת הפחד של בריון בתור מי שהיה אחראי להצלחתם של אלו לפניו בז'אנר האינדי-רוק, ועדיין – מעורר הרבה חמלה והערכה למישהו שאוצר בתוכו כל-כך הרבה כשרון אך עדיין חושש ולא לגמרי בטוח בהצלחה שלו. האלבום ממשיך עם I Believe She's Lying האובר-דאבי והכיפי שהוא לטעמי בין השירים המוצלחים ביותר באלבום הזה. בריון מתאר את עצמו ככותב שירי פופ, וכשמנסים לנתק את הלחן מהשירה והמילים – אני יכולה להבין איך הוא עבד על פסי קול לסרטים כמו איי לאב דה הקאביז או פאראנורמן, או לחלופין על אלבומים של קייטי פרי; מה שנותן ל-Meaningless (גם לשיר השלישי באלבום באותו השם) את הפיל הרוקיסטי יותר הוא דווקא הקול של בריון שלא נופל בדיוק בין קווי משבצת הפופ. ניתן להרגיש את זה ביתר שאת בשיר הנועל את האלבום, Voices, קאבר מאוד ג'ון בריון-י לצ'יפ טריק שהיה יכול להיות מאידך עיבוד לאלבום של אדל.

כשבריון נשאל, בראיון משנת 2000, כמה חודשים טרם יציאתו של Meaningless, מה הוא יותר – כותב, נגן או מפיק – הוא ענה: "כשהייתי בן 8 או 9, אמא שלי אמרה לי שכדאי לי לחשוב בכיוונים נוספים. באותה תקופה הייתי ממש אובססיבי לגבי תופים. אחי קיבל גיטרה לכריסמס – לקחתי לו אותה והתחלתי לנגן שירים של הביטלס. לקחתי את העצה של אמא שלי ולמדתי לנגן על המון כלים, גם התחלתי לכתוב שירים… התחלתי לכתוב שירים בגיל 8, זה לא חדש. דווקא הפקת תקליטים הרבה יותר מאוחרת בהיסטוריה שלי… אבל בשבילי זה בעצם הכל דבר אחד".

מזל-טוב, ג'ון.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    פרסם את זה מחדש ב-My Movie Project.

  • DISQUS: 0