החלק ש(עדיין) לא קרה: חלק רביעי ואחרון ביומן המסע האמריקאי של אלקנה כהן

Down To The River To Pray

אחרי שלושת החלקים שמתארים את המקומות והצלילים שכן פגשתי בקיץ 2006, הנה החלק שמתאר את המסע שיצאתי אליו רק בדמיון, בינתיים. אולי יום אחד הוא גם יקרה במציאות.

התוכנית:
בקיץ 2006 היתה לי תוכנית למסע "בעקבות המוזיקה" ברחבי ארצות הברית – מסע שלא יצא אל הפועל בהיעדר פרטנרים. רציתי לרדת לאורך נהר המיסיסיפי וכביש 61, ממינסוטה, דרך שיקאגו, סט. לואיס, ממפיס וניו אורלינס. להרגיש את המוזיקה ששולטת בעולם שלי – במגרש הביתי שלה.

ועכשיו, בעקבות קריאה בבלוג הנהדר "הרמוניה דרומית", שעוסק ברוק הדרומי שממנו קצת התרחקתי בשנים האחרונות, התעורר בי הרצון לצאת למסע שאליו (עוד) לא יצאתי – ואם לא בפועל אז לפחות בכתיבה.

הקטעים המודגשים הם חוויות אמיתיות ממקומות שהייתי בהם באמת, כל השאר הוא המסע ש(עוד) לא התרחש.
תחנה 1- מיניאפוליס, מינסוטה: התחלנו במיניאפוליס- סנט פול, "עיר התאומים" משני עברי המיסיסיפי, שאפילו בנקודה הזאת הוא נהר מרשים – בטח בשביל ישראלים. כשעברנו מתחת לקמפוס של אוניברסיטת מינסוטה, נזכרתי שבוב דילן הגיע לכאן בתחילת שנות ה-60. זה המקום בו הוא זנח את הרוקנרול עליו גדל, ואת הגיטרה החשמלית האדומה שלו, לטובת גיטרה אקוסטית, מפוחית ושירי עם, עד הפעם הבאה שבה חיבר את הגיטרה לחשמל וזכה בתגובה לקריאות "בוז", ב 1965. ממניאפוליס יורדים עם הנהר, עוברים בין מינסוטה לויסקונסין ומתחילים לחצות את מדינת אילינוי.

תחנה 2- שיקאגו, אילינוי: שיקאגו לא יושבת "על הנהר", ובכל זאת אי אפשר לדלג עליה, אז קפיצה קטונה לעיר הרוחות. שיקאגו היא מולדת הבלוז החשמלי: מאדי ווטרס, האולינג וולף ולייטנינג הופקינס עזבו את הדלתא העניה והצפופה בדרום והגיעו לשיקאגו – העיר המודרנית ביותר בארצות הברית של שנות ה-30. שם הם חיברו את עצמם לחשמל, הוסיפו תופים ובס לגיטרות ומפוחיות (ולשירה האדירה שלהם), וחיכו לפרוץ לקהל הרחב – כלומר לקהל הלבן. זה לא קרה. הלבנים התעלמו מהאמנים השחורים שבכו את נשמתם אל הגיטרות שלהם, ונזכרו בהם רק בשנות ה-60 המאוחרות. ומאז, מי שמקשיב למאדי ווטרס מבין שבלעדיו לא היה קלפטון, ולא ג'ימי הנדריקס, לא רוליג סטונז (שקיבלו ממנו השראה לשם), לא פינק פלויד, לא לד זפלין ולא דיפ פרפל. המוזיקה שלנו היום היתה נשמעת אחרת לגמרי, בלי שיקאגו של שנות ה-30 וה-40.

מאדי ווטרס

הייתי בשיקאגו. היה גשם וקור אימים ולא הספקנו לעשות שום דבר מעניין, לא לראות את הפארק ולא לשמוע מוזיקה. מה שכן, בדרך לשם קפצנו למילווקי – עוד אחת מערי החצר האחורית של אמריקה. יש עליה שיר של איגי וקסמן. וזהו בערך.

תחנה 3- סנט לואיס, מיזורי: מפגש הנהרות מיסיסיפי ומיזורי הוא צומת דרכים היסטורי ותרבותי בעל חשיבות עצומה: זהו "השער למערב" בשביל החלוצים הלבנים שפרצו את הדרך מערבה בסוף המאה ה 19, ו"השער לצפון" בשביל השחורים שנמלטו מהדרום מוכה הרעב והשיטפונות בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. בדרך לשיקאגו, הם עצרו בסנט לואיס, מביאים איתם הרבה ג'אז ובלוז. את השער למערב מסמלת קשת המערב המרשימה, את הבלוז מסמלת בעיקר קבוצת ההוקי המקומית: הסט. לואיס בלוז. סמוך לשם עובר כביש 61 המיתולוגי, פחות או יותר במקביל למיסיסיפי.

תחנה 4- ממפיס, טנסי: אלביס פרסלי. נולד, יצר, חי, מת ונקבר בעיר הלא גדולה הזאת, וכמוהו גם ג'וני קאש, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, בוקר טי, אוטיס רדינג ועוד אגדות רוקנרול, קאנטרי וסול רבות. העיר הזאת היא מקדש לרוקנרול (ולאלביס), אבל גם לקאנטרי ולסול – יותר מהרבה ערים אחרות בארצות הברית. כמות המוזיקאים שהגיעה מכאן היא אדירה, וכנראה שיש משהו באוויר (או במים…) שתורם לזה. לא הייתי שם, אבל עוד אהיה.

לא רחוק מממפיס וקצת מזרחה נמצאת נשוויל, בירת טנסי ובירת הקאונטרי הלאומית. חייב להיות מקום מעניין. לקאנטרי יש עוד עיר בירה – בייקרספילד, קליפורניה, הזכורה מ"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק. שם דווקא הייתי, אבל לא שמעתי מספיק מוזיקה – כלומר, ברדיו היה קאנטרי בלי סוף, אבל העיר עצמה היתה די רדומה בסוף אוגוסט, ולא השאירה עלי חותם מיוחד. קצת התאכזבתי, אבל לא נורא.

תחנה 5- הדלתא, ארקנסו, מיסיסיפי: מממפיס מתחילה "ארץ המיסיסיפי" – האיזור שבו דבר אינו חשוב יותר מהנהר עצמו. זהו הדרום העמוק. ביתם של צאצאי העבדים וצאצאי האדונים, הכנופיות השחורות וה-KKK, כלא פרצ'מן, בית הספר התיכון בליטל רוק בו למדו תלמידים שחורים תחת אבטחה של המשמר הלאומי, והעיירה "Hope", מקום הולדתם של הנשיא לשעבר ביל קלינטון והמועמד לנשיאות לשעבר מייקל האקאבי. כאן נולד הבלוז: בדרך כלל גיטרה אקוסטית, מפוחית וזמר נודד. רוברט ג'ונסון הסתובב כאן בכבישים, וסיפרו עליו שהוא מכר את נפשו לשטן כדי לדעת בתמורה לנגן, לכתוב ולשיר. עסקה עם השטן או לא, בובי ג'ונסון מת בגיל צעיר ונשכח מהעולם, וכשההקלטות שלו התגלו מחדש בשנות ה-60, הן שינו לנצח את הדרך בה אריק קלפטון מצד אחד, ובוב דילן מצד שני הסתכלו וחשבו על מוזיקה. בסרט "אחי איפה אתה?" של האחים כהן, יש מחווה יפה לדמות של ג'ונסון והעסקה שלו עם השטן בדמותו של טומי הגיטריסט. כשטסתי מעל האיזור הזה נדהמתי כמה המיסיסיפי גדול, אפילו מהאוויר. לפני כן הנהר הכי גדול שראיתי היה הירדן. אותו רעיון, רק טיפה יותר קטן.

רק קצת גדול יותר מהירדן

תחנה 6- ניו אורלינס, לואיזיאנה: כאן הכל התחיל. הג'אז, מוזיקה של עבדים, מוזיקה צרפתית, נגני אקורדיון ונגני קרש כביסה, לואי ארמסטרונג. כשניו אורלינס כמעט נחרבה בהוריקן קתרינה, לא היה קשה למצוא מתנדבים שיגיעו לסייע בשיקום. במידה רבה, כאן נולדה המוזיקה.