מסע בחלל הפנימי: ציפי פישר על האלבום החדש של דירהאנטר – Fading Frontier

האלבום השביעי במספר של דירהאנטר לא היה אלבום קל עבורי לסקור עבורכם. לא בגלל שזה אלבום לא טוב, או שדרושה הכרות מוקדמת עם הלהקה כדי להעריך אותו, אלא בגלל שזהו אלבום מורכב יותר ממה שנדמה שהוא בהתחלה. כאשר האזנתי לסינגלים מתוכו עוד לפני שכל האלבום יצא קיבלתי רושם מסוים על האופי של האלבום, אבל האזנה לכולו בפעם הראשונה גרמה לי לחשוב שאולי הרושם הראשוני שלי היה שטחי. הייתה נחוצה האזנה נוספת כדי להגיע לתובנה מדויקת לגבי מה המוזיקה הזו עושה לי בדיוק.

Deerhunter

אני יכולה כבר מראש לספר שמאוד ציפיתי לאלבום הזה, ניסיתי להאזין לכל סינגל שיצא ברגע שהוא פורסם, ואף סיקרתי בעמוד הפייסבוק של קולומבוס את הסינגל הראשון, Snakeskin. זאת משום שעבורי שני הכוחות העיקריים בלהקה, ברפורד קוקס (הסולן וכותב השירים, מלחין של רובם) ולוקט פאנדט (מדי פעם שר ומלחין), לא מסוגלים ליצור משהו רע (ויסלחו לי ג'וש מקיי הבסיסט ומוזס ארצ'ולטה המתופף שגם תרומתם לא משנית בכלל). הכישרון שלהם ניכר בין אם ביחד במסגרת דירהאנטר או בנפרד (בפרויקטיי הסולו של פאנדט Lotus Plaza או של קוקס Atlas Sound), כאשר מדובר בשני יוצרים שמצליחים לשלב שני קולות ייחודים בצורה מושלמת, ממש באותה רמה של לנון ומק'רטני לטעמי.
השת"פ בין השניים התהווה כבר בגיל ההתבגרות ומהווה את עמוד התווך של הלהקה שבמהלך ארבע עשרה שנותיה החליפה באסיסטים ומתופפים. קוקס הוא המוחצן מבין השניים, עם יציאות דרמטיות ואישיות הפכפכה, בעוד פאנדט נוטה לנגינה עדינה וחולמנית המסוגלת להמיס כל לב, אבל במובן מסוים הקלישאה של ההפכים המשלימים לא מדויקת – גם פאנדט יודע לתת בראש, ואילו קוקס מסוגל לכתוב שירים עצובים וקורעי לב. מאז שהתחלתי לעקוב אחר הלהקה (עוד כשיצא Cryptograms, אלבומם השני ב-2007) ועד היום, הם לא הצליחו לאכזב ולגמרי הצדיקו את המוניטין של הלהקה כ"נסיכי אינדירוק".

עטיפת האלבום החדש

עטיפת האלבום החדש

אני עומדת מאחורי האבחנה הראשונית שלי שזהו האלבום עם הסאונד הכי אחיד ונגיש עד כה של דירהאנטר. עבור מי שכמוני נהנה יותר מאלבומם Halcyon Digest מ-2010 (שנחשב נקודת השיא של הלהקה) מאשר מהג'ארג' נויז האגרסיבי יותר של אלבומם האחד לפני האחרון Monomania, אלה חדשות טובות. עוד סיבה לדמיון בין Halcyon Digest לאלבום הנוכחי היא העובדה שהם חזרו לעבוד עם אותו מפיק. אבל לאבחנה זו נוספו כמה תובנות נוספות שהצטברו על הדרך; האמת היא, שעל כל אמירה חיובית ומעצימה במילים אפשר למצוא אמירה דיכאונית יותר שמעידה על תסכול מהחברה או המצב האישי, ולרוב אפשר למצוא את שני הכיוונים באותו שיר ממש, כמו בשיר "Living My Life", שבו הוא מדבר על השחרור בלחיות את החיים. באמצע קוקס שואל: "האם תוכלו לספר לי איך לשלוט בכל הפחד הזה… איך להחזיר לעצמי את השנים האבודות". השיר עצמו מדבר על גבולות והעקיפה שלהן, כשהוא מדבר על עצמו: "אני מחוץ למשבצת, מחוץ לטווח, ביליתי את כל חיי במרדף אחר הגבול הנעלם", המנגינה האופטימית מצד אחד רומזת לכך שהבחירה לחיות בשוליים היא בחירה מודעת וכזו שמתאימה לו (קצת כמו השיר Left of the Center של סוזאן ווגה) אבל מצד שני שהעדר הגבולות הוא דבר קצת מתסכל לחיות אתו.

עבורי האלבום הזה הוא חקירה של החלל הפנימי של ברדפורד קוקס, מסע שבו הוא בודק את האמביוולנטיות שלו כלפי ההתפתחויות החיוביות והשליליות בחייו. לא מזמן נכחתי בערב לכבודו של המשורר עמיחי חסון, ובו הוא אמר שהוא מרגיש חשדנות כלפי השפע שמגיע לחייו, שאנחנו מורגלים לכך שדברים טובים אינם מחזיקים מעמד, ולכן כשהם מגיעים אלינו קשה לנו לפעמים לקבל אותם. זו תובנה שאני חשה שעולה גם מהאלבום הזה, מהאופטימיות הזהירה ששורה עליו. בהאזנה לאלבום הזה צריך להיות דרוכים, כי לפעמים נעימה שוגייזית מרפרפת כמו בשיר הפתיחה All The Same מסתירה מילים דיכאוניות למדי על איך אפשר כל כך בקלות לאבד את הכל, ולכן לא כדאי להתקשר יותר מדי לדברים כדי למנוע את כאב הלב מהאובדן הבלתי נמנע. זו פילוסופיה ניהיליסטית למדי, אבל היא גם מדברת על למצוא עוצמה גם כשהחיים מתאכזרים לך: "אתה צריך לקחת את כל הנכויות/החולשות שלך, רכז אותם והחזר אותם לעצמך, עד שהם נהיים החוזקות שלך". זו אמירה די חזקה מידי מי שסובל מנכוית פיזיות, בין אם בשל תאונת הדרכים שעבר שנה שעברה (שלטענתו של קוקס דווקא פעלה כגורם מייצב נפשית) או מהמחלה הכרונית ממנה הוא סובל.

אז אם אפשר לדבר על תמה לאלבום, היא "שני צעדים קדימה, אחד אחורה". וכפי שציינתי בהתחלה, זה לא דבר פשוט לתאר. אבל הגדולה של דירהאנטר זה שהם מצליחים להעביר רעיון עם מורכבות באמצעים יחסית קליטים ונוחים לבליעה. בניגוד לכתיבה האסוציאטיבית האלבומים הקודים, קוקס באלבום זה מביא קצת פחות ביטויים סתומים וקצת יותר הצהרות. בשיר Breaker, השניות עליה דיברתי נמצאת לא רק במילים אלא באמצעי המבע – הוא מושר על ידי שני הסולנים במקביל, דבר שמודגש בקליפ שעובר בין פניו של קוקס לפאנדט כל הזמן, כאשר המילים מדברות על שני נרטיבים – האחד הוא על נסיעה לילית חסרת מנוח, והשני הוא על לחימה בגלים המתנפצים עליך ומאיימים לסחוף אותך.

ישנם באלבום עוד מספר שירים שאהבתי קצת יותר מאחרים, כמו Take Care העגמומי עם הסינת'ים העדינים שלו (כנראה בחסות הנגנים James Cargill מברודקאסט ו/או Tim Gane מסטריאולאב, שני הרכבים שמתמחים בסוג הסאונד הזה), או את Ad Astra, שמשמעות הכותרת שלו היא "אל הכוכבים" ומילותיו מיסטיות בהתאם. זהו השיר היחידי שפאנדט הלחין באלבום והינו בולט ביופי של המנגינה התפתחת שלו, והוא גם משלב בסופו סימפול של שיר בביצוע Bascom Lamar Lunsford בשם "I Wish I Was a Mole in the Ground" שהוא למעשה שיר עממי ידוע למדי. הטראק שהכי הזכיר לי את דירהאנטר הישנים, אלה עם פאזות האלקטרוניקה הניסיוניות יותר של Florescent Grey או של פרויקט הסולו של קוקס (כנראה גם בגלל ההעברה של הקול שלו דרך פילטר, שזה משהו שהוא אוהב לעשות יותר ב- Atlas Sound) הוא Leather and Wood, בעוד שלעומת זאת השיר Snakeskin הוא בערך הדבר הכי קרוב לרוק "אינדי קלאסי" סטייל Guided By Voices שדיהאנטר אי פעם עשו.

האלבום עצמו נחתם בשיר עם סאונד גיטרות שקט יחסית שכותרתו משחקת בקרבה הצלילית בין המילים Carry On (המשך) ל-Carrion (בשר נבלה). ושוב, קשה להחליט אם זה שיר שמח או עצוב: אולי זה שיר על למצוא את הכוחות להמשיך לבד, ואולי זה שיר על להרגיש אבוד וחסר תקווה כפי שרומז הפזמון שוב ושוב בקריאה המתוסכלת "מה לא בסדר אצלי?". עד הסוף, קוקס ממשיך לתעתע במאזין שאינו יודע אם דמות האדם המנפנפת אליו מן המים (כמו בעטיפת האלבום שהינה בתמה ימית למדי) הוא נפנוף לשלום או נפנוף שהוא קריאה לעזרה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0