ממזרח שמש: סיפורו של ה"פידמונט בלוז", הבלוז של החוף המזרחי

12270061_10204697406425188_1662184072_n

בין ניו ג'רזי למרכז אלבמה, תחומה ממערב על ידי רכס האפלצ'ים, מסתתרת באר של מוזיקה משובחת: חבל הפידמונט (Piedmont) במזרח ארצות הברית מספק כבר מאה שנים התרחשות מוזיקלית מעניינת. לקראת ביקורם הקרוב בארץ של שניים מנציגיו, ואלרי ובן טרנר מהדואו "פידמונט בלוז", החלטנו בקולומבוס שהגיע הזמן לשיעור גיטרה קצר, ובעיקר לשיעור היסטוריה.

בכל הנוגע לקהילה האפרו-אמריקאית, התפתחות של ז'אנרים מוזיקליים חדשים או הסתעפויות של ז'אנרים קיימים כמעט תמיד קשורות קשר הדוק לתהפוכות ותנודות היסטוריות, מימי מלחמת האזרחים ועד ימינו. כפי שתהליכי המיכון בשדות המיסיסיפי הביאו להגירה גדולה צפונה ולמעבר מהבלוז האקוסטי הכפרי לבלוז החשמלי העירוני, כך ההגירה השפיעה על היווצרותו של ז'אנר הפידמונט בלוז. בין השנים 1910-1970 התרחשה בארצות הברית "ההגירה הגדולה": תנועה של למעלה מ-6 מיליון תושבים אפרו-אמריקאים מדרום ארצות הברית, אל אזורי הצפון, המיד-ווסט והמערב. גלי ההגירה הראשונים היו תוצר ישיר של הגזענות הפושה והאלימות הברוטלית, לרבות מעשי לינצ' תכופים, שהיו חלק בלתי נפרד מן החיים בדרום. בהמשך, "השפל הגדול" עודד גלי הגירה נוספים.

כשאנשים מהגרים, גם אם הדבר נעשה בגבולות אותה מדינה או יבשת, הם מביאים איתם את המסורות התרבותיות מהבית אל המקום החדש. מוזיקלית, הדבר לרוב מאפשר מיזוג של רעיונות מעניינים, של ישן עם חדש, עירוני עם כפרי, מסורתי עם חדשני. זה בדיוק מה שקרה באזור הפידמונט. תחילתו בבלוז הכפרי הישן והטוב שאנו מכירים מדרום ארצות הברית: מוזיקאים מהדרום ובפרט ממדינות קרולינה, וירג'יניה וג'ורג'יה, התיישבו באזור הפידמונט, ושם המשיכו לעשות את המוזיקה מהבית. אבל מכיוון שהרבה מההתיישבות באזור הפידמונט נעשתה בריכוזים אורבניים, ולא בכפרים, השפעות של מוזיקה אחרת החלו לחלחל. הגיעו הרגטיים, הקאנטרי, ושירי פולק פופולריים באותם הימים, וגרמו לבלוז להשמע דומה, אבל עם טוויסט.

המאפיין המרכזי של הפידמונט בלוז הוא בניסיון לגרום לגיטרה להשמע מעט כמו פסנתר רגטיים. איך זה מתבצע? באמצעות טכניקת "פינגר-פיקינג" ייחודית, בה הגיטרה למעשה מנגנת שני תפקידים – האגודל עושה ליין בס, ויתר האצבעות מנגנות את המלודיה על המיתרים האחרים. התוצאה יפהפייה: גיטרה אקוסטית שבמיטבה פשוט מצליחה להשמע כמו שתי גיטרות. סגנון הפריטה הייחודי הזה מצליח לשזור חוט של רכות בבלוז הכפרי הנא והמלוכלך.

הדואו "פידמונט בלוז" אשר יגיע למחוזותינו בסופ"ש הראשון של חודש דצמבר, פועל עם אידיאולוגיה מוזיקלית ברורה של שימור הז'אנר והפצתו בעולם. ואלרי ובן טרנר עושים טורים ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה, מעבירים הרצאות, כיתות אמן וסדנאות, ואפילו מציעים להורדה חינם באתר שלהם כמה טבלטורות שמלמדות גיטריסטים את הצעדים הראשונים של פריטה בנוסח הפידמונט. הנה דוגמה בסרטון:

ואלרי טרנר, על הגיטרה והשירה, מהווה את הלב המוזיקלי של הדואו: הקול החם והמעושן והנגינה העדינה והמהודקת שלה, מהדהדות ענקי בלוז דוגמת אליזבת קוטון ומיסיסיפי ג'ון הרט. האחרון גם היה ההשפעה המוזיקלית המשמעותית ביותר עליה: כאשר נתקלה במקרה באלבום שלו בנעוריה, הוקסמה ואלרי מסגנון הנגינה והחליטה שזה יהיה הכיוון המוזיקלי שלה, החלטה שגררה לא מעט הרמות גבה מצד סביבה שבה הבלוז הכפרי כבר מזמן לא היה פופולרי. תהליך ההתמקצעות שעברה היה לא פשוט, וכלל התגברות על פחד במה משתק וכמה חוויות של גילויי גזענות ושוביניזם מצד מוכרים בחנויות ואפילו גיטריסטים קולגות, שלא חשבו שממקומה של אישה שחורה בימינו לנגן בלוז. באחד הראיונות שנערכו עמה, טרנר מספרת על סדנה שבה כל המשתתפים מלבדה היו גברים לבנים מבוגרים, שהסבירו לה שבימינו, שחורים צריכים לנגן רק ראפ, ולא בלוז. מיותר לציין כי החוויות הללו רק הפכו אותה לנחושה יותר להתמיד בדרכה המוזיקלית. בן טרנר (שם המשפחה המשותף אינו מקרי, השניים הם זוג גם מחוץ לאולמות ההופעות), מוסיף את המסגרת הקצבית באמצעות טכניקות נגינה ייחודיות על וושבורד ו-bones, ואם יתמזל מזלכם תזכו גם לשמוע אותו על מפוחית. במקור הוא בכלל לא מוזיקאי, אבל המסירות של ואלרי לבלוז שבתה אותו והוא פיתח טכניקות נגינה ייחודיות בוושבורד שמתמקדות בעיקר בנגינה באמצעות מברשות, שתכליתן להעניק לנגינה של ואלרי את המסגרת הריתמית העדינה הדרושה להן.

למרות חוט הבלוז המקשר, יתכן שדואו פידמונט בלוז הוא באופן יחסי חריג בנוף הבלוזיסטים שהתרגלנו לראות כאן. ההתמקדות בז'אנר הספציפי הזה, העובדה כי ואלרי ובן לא גדלו על המוזיקה הזו אלא גידלו עצמם לתוכה, ואפילו האישיות הביישנית משהו של ואלרי טרנר כפי שהיא משתקפת מיוטיוב וראיונות; כולם מעידים כי אזנינו מועדות לשמוע משהו מעט אחר הפעם. יתכן שטהרני בלוז שמסתובבים בקרבנו ירימו גבה על הצמד הצעיר משהו מניו יורק ויומרות השימור שלו. אבל אם יש משהו שאנחנו למדים מגיחות הבלוז הללו של יום שני בקולומבוס, הוא שברגע שנשבים לראשונה בקסמו של הבלוז, אין דרך חזרה. וכשמוזיקאים, אפילו אם הם צעירים שגדלו על ברכי ז'אנרים אחרים, נשאבים אל תוך העולם הזה ולומדים אותו, רק דברים טובים יכולים לצמוח.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0