ציפי פישר מציינת 17 שנים למוטציות של בק

Beck_1267

מיוטיישנס הוא כנראה האלבום שאני הכי אוהבת של בק. זהו למעשה האלבום הראשון שבו הוא הוריד הילוך לכיוון המלנכולי, מהלך אותו השלים באלבומים יותר מוכרים לציבור הרחב כמו Sea Change ו- Morning Phase. בניגוד לאלבומים שציינתי, Mutations עוד לא מכניס את האלמנט של העיבודים התזמורתיים, והוא גם שומר על מגע עם המוזרות הבסיסית שקיימת באלבומים שקדמו לו, מוזרות שעוד יותר נוכחת באלבומים היותר ניסיוניים שבק ייצור בהמשך כמו Midnight Vultures. זהו גם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם המפיק נייג'ל גודריך, שיותר מוכר בתור המפיק הקבוע של רדיוהד.

התחושה העיקרית שעוברת באלבום, כפי ששמו מרמז, היא של שיבוש במהלך הנורמטיבי של החיים, פרט קטן שלא מסתדר ומערער על הסדר הקיים. גם כשהלחן עליז ושמח המילים מעידות על ההפך, ובשיר האחרון Zero Runners Dial (שהוא שיר בונוס בדיסק שברשותי שלא נמצא בגרסה שיצאה בארה"ב) אפילו הלחן הופך לשריקה על רקע רעש סטטי שמלווה את המילים אולי הכי דיכאוניות שבק אי פעם כתב – מילים שמדברות על ייאוש והתאבדות.

מה שגורם לי לאהוב את האלבום במיוחד זה שהוא מכיל שילוב מאוד מוצלח בין נגישות לאלטרנטיב, והוא גם מכיל כמה מהשירים הכי יפים בקריירה שלו, כמו השיר Nobody's Fault But My Own שנגיעות הסיטאר מוסיפות לו הרבה. אולי אני יוצאת הדופן שמעדיפה את בק המוזר על פני בק המיינסטרימי (אך יש לציין, את בק המוזר במידה, כי גם עבורי הוא לפעמים עובר את הגבול), וכדאי לזכור שמי שמוותר על בק המוזר מוותר גם על חלק משמעותי ואיכותי ביצירה שלו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0