Homeאלבומים שאהבנו

חלומות בהקיץ: שי דיאמנט על Daydream Nation של סוניק יות'

dayy

טוב, אז כנראה בשביל לכפר על החטא הבא אצטרך משהו כמו לול וחצי של תרנגולות. גבירותיי ורבותיי, שנות השמונים. מה לעזאזל קרה שם? יום יבוא ויהיו לי ילדים שבוודאי ישאלו אותי על אותו עשור ולא בטוח שיהיה לי מה לענות להם. והאם הם יחושו זיקה בלתי מוסברת לעשור בו גדל אביהם כמו שלא מעטים מאיתנו חשים לגבי שנות ילדותם של הורינו? כן, זה עשור מושמץ ואני בטוח שלא מעטים האנשים שרואים בשנים האלה את "ימי הביניים" המודרניים. זה היה צריך לקרות כדי שנבין משהו על עצמנו. התחושה היא שכולם נפלו בעשור הזה. כל הלהקות המדהימות שצלחו בגאון את שנות השבעים טבעו בבליל אורגניות צפצפניות, להקות הרוק המתקדם נהיו פארודיה של עצמן, הקמתו של ערוץ ה-MTV דחקה את האלמנט החשוב ביותר במוסיקה לשוליים – המוסיקה, והציבה במרכז את האמן כאלטר אגו חלול של עצמו. פאנקיסטים נראו מלווים את עצמם בגיטרות אקוסטיות, כוכבי הרוק הכבד התכסו באיפור כבד וההצלחה שלך נמדדה בכמה גדול מטוס הג'ט שלך.

אבל כל זה קרה כי נתנו לזה לקרות (אני מדבר ברבים כי אני יודע שאני לא לבד בעסק הזה), נתנו לכל הצבעוניות המחרידה הזו לעוור אותנו ולהתעלם מהעובדה שלמעשה העשור הזה טומן בחובו אוצרות של מוסיקה מעולה. אין ספק שזה העשור המשמעותי ביותר של כמה אמנים יוצאי דופן כמו טום ווייטס או פיטר גבריאל. למרות שהג'אז כבר נראה כאילו איבד את עצמו במהלך שנות השבעים, בשנות השמונים צמחו כמה מוסיקאים שהם חלק בלתי נפרד ממחלקת הג'אז המובחרת כמו ג'ון סקופילד או ווינטון מארסליס. וכמובן שבשנות השמונים נוסדו כמה להקות שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, אם תרצו או לא, כמו הסמית'ס או הקיור. ועוד להקה אחת שהייתי רוצה להתעכב עליה, סוניק יות'. שהיא חטא קטן שלי בתוך החטא הגדול הזה שנקרא "שנות השמונים, למה לי?". בהתחלה הם נשמעו לי כמו עוד להקת מקלט שכזו, שרוצה לעשות הרבה רעש ולנגן מהר על גיטרות לא מכוונות. סולן שלא יודע לשיר, בסיסטית שהיא סוג של קלישאה שלא צריכה יותר ממיתר אחד על גיטרת הבס שלה. לקח לי זמן והייתי צריך כמה שנים טובות לפתח את התודעה המוסיקלית שלי בשביל להבין את העומק האינטלקטואלי שיש לחבר'ה האלה. הם הרבה מעבר למה שהם נשמעים במפגש ראשון. מעבר להיותם מוזיקליים בחסד (שוב כפרה על המילים המעליבות במשפטים הקודמים), הם סוג של מדענים שחוקרים את תחום האמנות הזה שנקרא מוזיקה. באותה מידה בה הם ישבו והאזינו לניל יאנג, המי והקלאש, הם גם האזינו לג'ון קייג' ואדגר וארז. לא סתם ב-1999 הם הוציאו אלבום מחווה למלחינים מהמאה העשרים כמו שטוקהאוזן ומורטון פלדמן.

המפגש המעמיק שלי איתם קרה עם DAYDREAM NATION שיצא ב-1988. זה קרה לפני כמה שנים כאשר יצאה מהדורה מיוחדת של האלבום הזה והחלטתי לתת לו הזדמנות ובכלל ללהקה הזו. אפשר להגדיר את האלבום הזה בתור אלבום לאנשים שלא התחברו לשנות השמונים. מבחינת הסאונד שלו הוא בדיוק ההפך ממה שאפיין את העשור בו הוא יצא. הטקסטים בו יצאו נגד ההתמסחרות של התעשיה וקראו למרוד בממסד. מעין מהפכת הפאנק 2.0. ואז גם הבנתי מהיכן הגיעו המון אמנים שאהבתי בנעורי, כמו נירוונה או הסמאשינג פאמפקינס. אבולוציה רבותיי. ונוסף לכך, ולא זה לא שטחי, העטיפה של האלבום. הציור הזה של ג'רארד ריכטר האחד והיחיד (כן זה ציור ולא צילום) שכל כך לא מאפיין את החצי אנרכיה שמכיל האלבום ויוצר בשיתוף כותרת האלבום סימן שאלה מאד גדול. ראיתי את הציור המקורי בברלין בתערוכת רטרוספקטיבה של ריכטר. התרגשתי מאד. בסופו של דבר שנות השמונים היו מרתקות ופוריות לא פחות משום עשור שקדם אליהם או שבא אחריהם. ובכל עשור ניתן למצוא יצירה שאליה תתחבר וכזו שתגרום לך עוויתות בעין. כולנו חוטאים ואני חושב שהחטא הגדול מכולם זה הצורך להכליל ולהגדיר גבולות גיזרה מאד גסים – "מכאן ועד כאן זה חרא" או "אני לא סובל ג'אז". ואם כבר ג'אז – אני אצטרך דוקטורט במתמטיקה בשביל החשבון נפש הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=BKMD8vI1MaM

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0