אפור זה הכתום הישן: שחר רודריג על המוזיקה של "האנטומיה של גריי"

על-מנת לכתוב את הפוסט הזה, הייתי זקוקה לשני עזרים: האחד – דיסק קשיח שכולל את כל המוזיקה שצברתי על גבי המחשב הישן שלי, זה שליווה אותי משנת 2008 ועד 2012; השני – אוסף מיקסים שהוכן בקפידה מאז תחילת שנות ה-2000 ועד ההתמכרות שלי לתרבות ה"כאן ועכשיו" דהיינו אייטיונז. לא הופתעתי לגלות שמהררי דיסקים נותר רק אחד שמייצג תקופה סוערת. את היתר השארתי מאחוריי, במכוניות של חברות ועמוק עמוק בין קפלי המערכת הלימבית שלי.

קשה לי להאמין שאני זקוקה להרחיב על האנטומיה של גריי. הסדרה שהתחילה בשנת 2005 עם תשעה פרקי ניסיון (מכיוון שעלתה כמחליפה לבוסטון ליגל באמצע עונת השידור), צמחה להיות מפלצת רייטינג הגורפת פרסים כמעט בכל אירוע וטקס גם ב-2015, בואכה עונתה התריסר. ובכל-זאת: האנטומיה של גריי מספרת את סיפורם הדרמטי של מתמחים צעירים בבית החולים סיאטל גרייס ובניגוד לסדרות רפואה אחרות (סקראבס הקומית, E.R. הדרמטית), מדובר בסוג של אופרת סבון של שנות האלפיים, מתוחכמת יותר אך שומרת על אלמנט מסחטת הרגשות, דרמטית לעילא אך סרקסטית, מגוונת אתנית אך שומרת על מסגרת יאפית. עבודת הכתיבה וההפקה של שונדה ריימס המוכשרת פונה לאנשים שדומים לה ודומים לנו: בני העשרים והשלושים של המאה ה-21, אנשים פשוטים במסווה של תחכום.

העונה הראשונה של האנטומיה התאפיינה בצליל מאוד דוסון קריקי ולא במקרה, לדעתי. בני העשרים והשלושים הם אלה שצפו בסדרות הנוער למיניהן וכבר התרגלו לסאונד הזה שמלווה פרקים רוויי דרמות: הרבה Tegan & Sarah, קצת Lisa Loeb ושמות פרקים מאוד פואטיים כמו The First Cut Is the Deepest (היה פרק בדיוק בשם הזה בסדרת הטלויזיה "מגרש ביתי" עליה כתבנו בעבר). כדי שפשוט נרגיש בבית. בית קצת הרוס, אבל בית.

התפנית המוזיקלית החלה בערך באמצע העונה השניה בת עשרים וארבעת הפרקים והלכה והתחזקה לאורך העונה השלישית ואילך, עם הצטרפותה של Private Practice, סדרה-אחות של האנטומיה, ללוח השידורים. באופן מפתיע, למרפאה הפרטית היה פסקול מוצלח אף יותר מסדרת האם שלה, על אף העובדה שצוות עריכת המוזיקה של שתי הסדרות היה די חופף, תחת הובלתה של אלכסנדרה פטסוואס. רגע השיא, מבחינתי, היה בפרק הראשון של העונה החמישית לאנטומיה – עם הופעתם של Other Lives בחיי עם Black Tables; קשה לי עד היום להתגבר על הרצועה הזו וכל המטען האמוציונלי שהיא סוחבת עליה, וכנראה שמדובר בשיר האהוב עליי באלבום שמפוצץ בכל טוב.

העונה החמישית מהווה כנראה שיא – הן התסריטאי והן המוזיקלי – שקשה כבר להתעלות עליו. כל-כך הרבה אמנים שאז היו בראשית דרכם כמו בון איבר וטיילור סוויפט שובצו בפלייליסט לצד אמנים שלא ברור לי כיצד נעלמו עקבותיהם כמו ג'ושוע ריידין, גרג לזוול, הרסקיוז ועוד. העונה החמישית הכירה לי גם את אחד מהאלבומים שעד היום הם מהאלבומים האהובים עליי ביותר. אלבום האולפן השלישי של דיידו, Safe Trip Home, תמיד יהיה לי לנחמה, להפוגה בסוף היום או להתרגעות של שישי אחר-הצהריים.

מכיוון שהאנטומיה נאלצה לשמר מערכת יחסים שבורה עם הצופה לאורך כל הפרק, היה צורך משמעותי בפִילֵרים – קטעי מוזיקה אינסטרומנטלית להעצמת האווירה הדרמטית / רומנטית (סמנו בעיגול את ההעדפה שלכם) מבית היוצר של דני לקס. זה מרגיש קצת יותר קטע של סרטים – scores כאלה שמלווים רגעים דרמטיים; אבל באנטומיה גייסו את כל הכלים על-מנת לגרום לבלוטות הדמע לעבוד שעות נוספות. כמה דוגמאות מיצירותיו של לקס ממחישות שאכן לקחו את האדם הנכון למשימה הנכונה.

באופן לא מפתיע, שנת 2012 היא גם השנה בה הפסקתי לחלוטין לצפות באנטומיה של גריי. כאילו הויתור על ספריית המוזיקה שהותרתי מאחוריי יִתרה גם את הצפיה. מאז ניסיתי ליטול מחדש את המושכות, לנסות להתחבר לקאסט שהתחלף, לתרחישים היותר ויותר קיצוניים שהחבורה המסכנה הזו כבר עברה בתריסר העונות האחרונות – ופשוט לא הצלחתי. כשאני חושבת על זה, מהצפיה המחודשת שלי גם לא נותרה ולו רצועה אחת לנחמה פרט לאלו שצברתי לאורך הזמן.

ואולי יש הסבר לנטישה. לאנטומיה של גריי היה תפקיד פונקציונלי בתקופה מוזרה: הנדידה מדור ה-X לדור ה-Y. פרקי האנטומיה של גריי לוו במונולוגים של דוקטור מרדית' גריי הנוירוטית, בו בזמן שהאינטרנט הפך לתופעה החברתית שאנחנו מכירים היום; פתאום גם אתה יכולת, ב-2007, ללוות את חייך במונולוגים כאלה בפייסבוק: …Shahar is ולנהל חיים לא פחות סוערים למראה מאלו של המתמחים הפוחזים בסיאטל. ההשפעה הזו של חיים של אחרים היא לא משהו נקודתי, והיא הדלק שמניע את המכונה שנקראת האנטומיה של גריי עד היום. לראיה – כוכבת הפופ, טיילור סוויפט, קראה לחתולה שלה מרדית' על שם הרופאה היפה שאנחנו מרותקים לחייה ממש כאילו היו שלנו.

הפלייליסט הבא איננו לבעלי/ות לב חלש, אתם מוזמנים להוסיף לו עוד שירים שזכורים לכם מהאנטומיה: