כלבי הגשם: שי גולן חוגג 30 שנה ל-Rain Dogs של טום ווייטס

waits2

השבוע לכבוד 30 שנה ל-Rain Dogs של טום ווייטס, ברדיו הקצה שידרו ספיישל על האלבום הנפלא הזה, בהנחייתו של לאון פלדמן. קודם כל נגיד שהיה שידור מעולה והוא מומלץ בחום. במהלך השידור פלדמן אמר שבאופן גס, אפשר לחלק את היצירה של טום ווייטס לשני חלקים: ה-Asylum years – התקופה המוקדמת והרגועה יותר של ווייטס בלייבל "Asylum" (הנה דוגמה לתקופה ההיא), וה-Island years – התקופה המאוחרת בלייבל "Island", שהתאפיינה במעבר למוסיקה יותר נסיונית ותיאטרלית. פלדמן המשיך ואמר שאפשר גם לחלק בצורה הזאת את אוהבי המוסיקה של ווייטס: אלה שאוהבים את "Asylum", אלה שאוהבים את "Islands", ואלה שאוהבים את שניהם. אני מכליל עצמי בקטגוריה השלישית, והאלבום הראשון ששמעתי של ווייטס הוא "Rain Dogs".

Rain Dogs יצא ב-1985, שנתיים אחרי האלבום הקודם של ווייטס בעל השם הלא שגרתי – "Swordfishtrombones"', שהיה האלבום הראשון של ווייטס ב"Island" והיווה נקודת תפנית משמעותית ביצירתו, ו-Rain Dogs היווה אלבום המשך. למעשה, יחד עם האלבום שאחריו – “Frank’s Wild Years” (שציפי כתבה עליו אחלה פוסט), שלושת האלבומים האלה נתפשים כטרילוגיה. בעיני, כמו במקרה של הטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים, האלבום האמצעי הוא המוצלח מביניהם: ב-Rain Dogs יש תמהיל מוצלח של השירים התיאטרליים (שיהוו את עיקר האלבום הבא), ושל הבלדות הרגועות יותר. אני חושב שהתמהיל הזה הוא מה שהופך את האלבום לכל כך מוצלח.

נתחיל עם "Singapore":

הרבה לפני סדרת סרטי "שודדי הקאריביים", אנחנו מיד צונחים לעולם משוגע של פיראטים וגמדים בעלי יד אחת. טום ווייטס בעצמו נשמע כמו פיראט, רק חסר שיזרוק איזה “Haaaar”. כמו בהרבה שירים אחרים שלו, העיקר בשיר זה האווירה. וכאן אנחנו נחשפים לראשונה לאחד מהנגנים שעזרו ליצור את האווירה הייחודית של האלבום הזה. מדובר בגיטריסט מארק ריבו (Mark Ribot) שהגיטרה שלו נשמעת כאילו היא בעצמה שתתה איזה בקבוק רום לפני שהשיר התחיל.

בשיר הבא, "Clap Hands", אנחנו נחשפים לכלי השני שתורם לאווירת האלבום – המרימבה של מייקל בלייר. לי תמיד זה היה נשמע כאילו מישהו מנגן שם על עצמות. תמונה ויזואלית מטרידה במקצת, אבל כזאת שתורמת לאווירה הכללית. עוד נחזור לשיר הזה בהמשך.

ב-"Cemetery Polka" הקצר אנחנו מתוודעים עם כמה דודים ודודות מעניינים של ווייטס: דוד וורנון שמנגן אקורדיון בבית מטבחיים, דוד בילטמור ודוד וויליאם שעשו הון במלחמת העולם השנייה (אפשר רק לדמיין על מה) אבל הם קמצנים ולא נותנים כסף לאף אחד במשפחה. כל זה לצלילי מוסיקת קרקס מזייפת.

נקפוץ לאמצע האלבום, עם שני שירים קלים יותר לעיכול. לעומת שאר השירים באלבום, ואם מתעלמים מהצרידות המתגברת של ווייטס, השירים הללו נשמעים כאילו הם יכלו להיות חלק מ”Closing Time” (האלבום הראשון של ווייטס). “Hang Down Your Head” לוקח את שמו משיר אמריקאי עממי – "Hand Down Your Head Tom Dooley" והוא מתאפיין בלחן אופטימי וקצבי, מנוגד למילים היחסית קודרות. השיר השני נקרא "Time":

"Time" הוא אחד מהשירים המוכרים והנגישים יותר של ווייטס. הוא בלדה פשוטה, גם מבחינת הלחן וגם מבחינת העיבוד שכולל רק גיטרה ואקורדיון. השיר מתאר בבתים בצורה ציורית תמונות של בדידות. והפתרון הפשוט מאוד בפזמון, שכנראה אם מישהו אחר חוץ מווייטס היה שר אותו זה היה נשמע קיטש: “It’s Time time time that you love”. בגרסת התקליט, השיר הזה חותם את צד א' ומהווה בעצם נקודת האמצע של האלבום. כשהופכים צד (או מחכים פשוט לשיר הבא), נגמרת ההפסקה וחוזרים לצד האפל של טום ווייטס עם שיר הנושא:

המונח “Rain Dogs”, שכנראה הומצא ע"י ווייטס בעצמו, מתייחס לכלבים שאיבדו את דרכם הביתה, כי הגשם שטף את כל הריחות שהם נסמכו עליהם בשביל למצוא את הדרך חזרה. המונח מתאר את הנושא שווייטס הכי אוהב לעסוק בו: כל האנשים שאיבדו את דרכם ולא מצליחים לחזור הביתה.

Oh, how we danced with the"
Rose of Tralee
Her long hair black as a raven
Oh, how we danced and you
Whispered to me
You'll never be going back home
"You'll never be going back home

נמשיך ל-"Union Square", שיר שהבסיס שלו הוא רוקנרולי פשוט, אבל כזה שעבר תחת המכחול של טום ווייטס, וזו התוצאה. ווייטס השחקן נכנס לתפקיד הרוקר ששר בבר האפלולי אחרי ששתה בקבוק וויסקי (ואולי זה פשוט מה שהוא עשה) למרבה ההפתעה, הגיטרה פה היא לא של ריבו, אלא של לא אחר מאשר קית' ריצ'רדס, שמתארח באלבום בכמה שירים, כולל בשיר שאחריו – "Blind Love" – בקולות רקע. אם "Blind Love" היה מושר על ידי כל אחד אחר, הוא בקלות היה הופך לבלדת קאנטרי מתקתקה, אבל כמו ב-"Time", לווייטס מותר מה שלאחרים אסור.

נקפוץ הלאה לקראת סוף האלבום, אל השיר האהוב עלי – “Downtown Train”. כאן ווייטס מפנק בעוד בלדת רוק קלה לשמיעה, עם ריף גיטרה בלתי נשכח, שהוא מנגן הפעם בעצמו. הוא כנראה השיר האהוב על עוד כמה אנשים, וזכה לככב בפסקול של הסרט "עישון" מ-1995 (יחד עם עוד שיר מ-Frank Wild years), בגרסת כיסוי של רוד סטיוארט שהפכה להיות להיט יותר גדול מהגרסה המקורית, ואפילו ברגע שבו טד פוגש את האמא בפרק הסיום של "איך פגשתי את אימא".

לאחר עוד קטע אינסטרומנטלי – “Bride of Rain Dog”, אנחנו מגיעים לשיר שסוגר את האלבום, “Anywhere I lay my head”. מלווה רק על ידי צלילים מינוריים של הרכב כלי נשיפה, טום ווייטס – שנשמע, ובכן, משוגע למדי, שר שיר שמצליח לסגור קונספטואלית את האלבום. בתרגום חופשי: "כל מקום שבו אניח את ראשי, אקרא לו בית". הכלב הרטוב אולי לא מצא את דרכו לביתו המקורי, אבל החליט למצוא בית חדש. לאחר שווייטס מסיים לשיר, הרכב כלי הנשיפה ממשיך לנגן באלתור מארש מלוכלך לעוד חצי דקה. אפשר לדמיין את ווייטס יוצא ל"התשחוויה" אחרונה לצלילי המוסיקה הזאת.

לסיום, הבטחתי שנחזור ל-“Clap Hands”. לפני כמה שנים גיא חג'ג' ועידן אלתרמן הוציאו לאור פרויקט של גרסאות כיסוי לשירי טום ווייטס, מתורגמים לעברית. הפרויקט נקרא "שירים משומשים", ולדעתי כל מעריץ טום ווייטס צריך לשמוע את כולו לפחות פעם אחת.

השיר שהכי אהבתי מהפרויקט הוא הגרסה העברית ל-"Clap Hands" של אחד מחביבי קולומבוס – ירון בן-עמי, יחד עם נועה גולדנסקי. ירון בחר לתרגם את השיר באופן פשוט ל"כפיים". וזה מה שירון כותב בעצמו על השיר:

"לשירי ילדים, היטיב טום ווייטס לזהות, יש מבנה פשוט, מקצב שחוזר על עצמו, מנגינה לא מורכבת מדי – ומותר לדבר בהם על כל הדברים שאסור להזכיר בשירי מבוגרים: מכשפות, הרעלות, פרות שקופצות מעל הירח, מלאכים, אלוהים, סמים, אלימות. שירי ילדים הם חרב פיפיות מופלאה שעוברת בין חלום לסיוט, מונה בקצב אחיד את כל מה שרואים, טוב ורע, והופכת הכל למשהו שאפשר לשחק איתו קלאס (אולי גם אפשר לשחק איתו משחקי מחשב. מי מבין ילדים של היום?)
אז בחרנו את אחד משירי הילדים הכי טובים שלו, "Clap Hands", שיר שבא קומפלט עם הוראות ריקוד. וגילינו שהתרגום לעברית מעניק לנו יתרון על פני טום וווייטס בעצמו: באנגלית, Clap Hands היא רק הוראת הפעלה; בעברית זה מושג תרבותי של ממש. כפיים! והשיירה עוברת." (מתוך אתר הפרוייקט).

waits3

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar
    נדב 2 שנים

    אחד האלבומים הטובים בהיסטוריה

  • DISQUS: 0