"Tangled up in Blue": פרק שני ביומן המסע האמריקאי של אלקנה כהן

גם הוא חרש את המידווסט

ב-2006 יצאתי לטיול הגדול של אחרי הצבא. בפעם הראשונה בחיי יצאתי את גבולות הארץ, היעד – ארצות הברית של אמריקה. עם עוד שלושה חברים קנינו מיניוואן וחרשנו את המידווסט והמערב במשך חודשיים וחצי. הזכרונות הכי חזקים שלי מהמסע הזה הם (איך לא) הזכרונות המוזיקליים, ובשלושת הפוסטים הבאים אשתף ביומן המסע המוזיקלי הזה.

למסע הזה ארזתי שני דברים חשובים: את הגיטרה האקוסטית ואת האוטוביוגרפיה של בוב דילן “Chronicles Vol1”. משהו על האוטוביוגרפיה הזאת: הדרך היחידה בעיניי לקרוא אותה היא לפתוח בעמוד אקראי, לקרוא כמה עמודים, לסגור, לפתוח במקום אחר, לקרוא וכך הלאה. למרות שקיים סיפור מסגרת, דילן קופץ בין אנקדוטות, אסוציאציות חופשיות, תובנות על מוזיקה והחלק המעניין ביותר- סיפורים על אנשים אחרים, שמעניינים אותו יותר ממנו עצמו.

חזרה לטיול. אחרי צהריים אחד אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש ישר וארוך באמצע המדבר של מדינת יוטה, בדרך לברייס קניון. והנה, לצד הכביש תחנת דלק, באמצע השום מקום, ובה גם מאפייה! אחלה תירוץ לעצור ולהצטייד בלחם טרי ישר מהתנור (למה יש שם מאפייה? לא יודע). עצרנו, קנינו לחם, והבנות הלכו לשירותים. אני נשארתי באוטו ועפתי עם דילן לחורף של מינסוטה, כאשר מישהו דפק לי על החלון.

זה היה אדם מבוגר, בן 50 בערך, עם מבט קצת מוזר בעיניים. פתחתי את הדלת והוא הצביע על הגיטרה שלי ושאל "שלך?" "כן", עניתי. הוא היסס קצת. אחר כך אמר: "גם אני מנגן", ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: "בעיקר שירי עם אמריקאיים ישנים". "אני אוהב שירי עם אמריקאיים ישנים!" התלהבתי, "אולי תנגן לי משהו?". הוא שתק. אחר כך אמר: "קשה לי, אני עברתי תאונה, הראש שלי לא כל כך בסדר". זה הסביר את המבט הלא מפוקס ואת הדיבור הכבד. "בכל זאת?" התעקשתי. הוא חשב לרגע, ואז: "בוא לצריף שלי, כאן מאחורה". לא היססתי לשניה, לקחתי את הגיטרה, סימנתי לחבר'ה (הבנות חזרו בנתיים) והלכנו אליו. לא נכנסנו פנימה, אלא ישבנו בחוץ על כיסאות. בריאן (ככה קראו לו) הוציא גיטרה ישנה וניגן קצת, במאמץ רב. אחר כך שלף מפוחית ואילתרנו קצת ביחד, ואז הוא ביקש ממני לנגן משהו. התחלתי לנגן את אחד משירי המסע האהובים עליי ביותר "Tangled Up in Blue" שנראה לי מתאים לסיטואציה. בריאן התרגש נורא מהשיר ואמר: "אתה יודע מה? הכלב שלי אוהב לשיר את השיר הזה". כמובן שצחקנו, והוא נכנס פנימה והפעיל את מה שנשמע כמו מערכת סטריאו עם רמקולים בגודל של חצי מהצריף. השיר שהתחיל להתנגן היה "Tangled Up in Blue", והכלב ששמע את האקורדים של הפתיחה, התחיל להתרגש ולהתלהב. ברגע שהתחילו המילים: 'Early one morning the sun was shinin, הכלב התחיל לקפוץ באוויר וליילל בטירוף, ממש כאילו הוא מנסה לשיר. צחקנו עד דמעות.

אחר כך נהיה מאוחר והתכוננו לעזוב ולהמשיך בדרך. "תשלחו לי תמונות", ביקש בריאן. "בשמחה", אמרתי, "מה האימייל שלך?". "אתה צוחק עלי?" הוא שאל, "אני בקושי יודע מה זה אינטרנט". "אוקיי", אמרתי, "אז מה הכתובת למכתבים?". בריאן עצר. "אני לא זוכר", הוא אמר לבסוף, "תשאל את המוכרת במאפייה". ואז הוא נזכר שאם אנחנו נוסעים לברייס, אנחנו חייבים לחזור באותה דרך למחרת בבוקר. "תבוא מחר", הוא אמר, "ננגן ביחד, ואני אתן לך גם איזה קלטת (!) של קטעים נדירים של בוב דילן". טוב.

אליאור, בראיין, הכלב ואני. שומקום, יוטה, ארה"ב

המשכנו בדרך, טיילנו עד שירד החושך, קמנו בבוקר לראות את הזריחה, וחזרנו באותה דרך ממנה הגענו. עצרנו בתחנת הדלק שבאמצע שומקום והלכנו לחפש את בריאן (למרות שקצת לא היה לי מצב רוח לג'אם על הבוקר, למען האמת).

לא מצאנו אותו. הלכתי אל הצריף שלו וצעקתי קצת – כלום. ניגשנו לאישה שמוכרת במאפייה – "את יודעת איפה בריאן?". היא קצת הופתעה "מה אתם צריכים ממנו?". "היינו פה אתמול", הסברתי "וניגנו ביחד.". העיניים שלה נדלקו: "אתם החבר'ה מישראל? אתם עשיתם לו כל כך טוב! כל כך שימחתם אותו!" "בלילה הוא הרגיש רע מאוד", היא המשיכה, "לקחנו אותו לבית חולים, הוא במצב לא טוב". וואו.

לקחנו את הכתובת, פיתחתי את התמונות ושלחתי. גם מכתב. לא קיבלתי תשובה. יכול להיות שלא הגיע, או שהדוור לא מצא את תחנת הדלק שבאמצע שום מקום. יכול להיות ש…

המשכנו בטיול. המשכתי לקרוא את דילן ולנגן שירי מסע וגם שירי עם אמריקאיים שלימדו אותי לאורך המסע. אבל מפגש באמצע המדבר, עם אדם נכה שמנגן גיטרה והכלב שלו שר שירים של בוב דילן, הוא אחת החוויות החזקות ביותר מהנסיעה הזאת, גם שמונה שנים אחרי.