סופי האלבומים הטובים ביותר בישראל (עפ"י ירון ברוידא, כי זה מה שקובע!)

איור ועיצוב: אלעד אלחרר

בראש השנה הקודם כתבתי על התחלות האלבומים הטובות ביותר בישראל (לדעתי). במובן מסוים, זה היה הרבה יותר קל ממה שאני עומד לעשות עכשיו. התחלה של אלבום כמעט תמיד תנסה לפתות אותך, להפנט אותך, למשוך אותך פנימה אל תוך ההרפתקה המוזיקלית שהאמן יצר. לפיכך, לא קשה לאתר פתיחות אלבומים מרהיבות, מסקרנות ובלתי נשכחות.

אבל הסוף… הסוף זה כבר משהו אחר לגמרי.

כי מי שמגיע לסופו של אלבום (שזה לא כולם, וגם מי שכן – לא בכל האזנה) עבר כבר מסע. הוא הגיע לנקודת הסיום, פעמים רבות באפיסת כוחות, ללא יכולת התנגדות. האלבום לכד אותו בקוריו הפתלתלים ועכשיו יכול לעשות בו מה שהוא רוצה – ניסויים, אלתורים, טעויות.
לכן, אופי הרשימה הנוכחית יהיה קצת שונה מרשימת ההתחלות. בינות לשירים היפים יהיו גם צלילות חופשיות לעומק – למקומות מטרידים, צורמים, לא נעימים להאזנה, סופניים.

*כדאי לציין: רשימה זו איננה "מצעד", והשירים לא מסודרים לפי חשיבות מסוימת.

אז יאללה, בואו נסיים עם זה:

אופרת רוק שלמה מגולמת בתוך שש וחצי דקות. דני סנדרסון כתב והלחין את סיפורם הבלתי ייאמן של שני פועלי בניין שנרדמו בזמן בניית הרצפה, ופשוט נשארו מאז לחיות מתחת לבלטות. מדי לילה הם יוצאים ממחבואם ופוצחים בריקוד סטפס משגע, בלי שבעלת הבית תשים לב. השיר, שסוגר את אלבומם השני של כוורת, נפתח בנגינה (חובבנית משהו) של גידי גוב (!) על חלילית מקרטעת, ומאותו רגע מדלג באלגנטיות בין פרוגרסיב, שירה גרגוריאנית, ריקוד הורה, בלדת רוק ועוד.

אגב, לפני כמה שנים "הבלדה על ארי ודרצ'י" הפכה לספר ילדים מאוייר – בהחלט מהלך מוצדק, שרק מעצים את חשיבותו של השיר המונומנטלי הזה.

אוקיי, כולם מוכנים? תנו לי בבקשה מוזיקה של חושך!

כל כך הרבה כבר נכתב על האלבום הזה בכלל, ועל שני השירים שחותמים אותו בפרט – אז אנצל את ההזדמנות כדי לדבר דווקא על מה שקורה בין השירים:

גם בשביל לנגן דממה צריך כישרון. בין "אבות ובנים" ל"תתחנני אליי", משתרר שקט רועם של חצי דקה בדיוק. אני זוכר שבהאזנה ראשונה לדיסק – אֵי אָז בשנת 1997 – חשבתי שאולי מדובר בתקלה בקומפקט דיסק הענק שעיטר את החדר הטינאייג'רי שלי. בהאזנות הבאות כבר הבנתי: אני זקוק להפסקה הזאת. אינני מסוגל להכיל את שני השירים האלה יחד בסמיכות כה צמודה. אני צריך מרווח לנשימה אחת עמוקה וגדולה, אולי שתיים. ועל כן: חצי דקה דומיה, שאינה פחותה בחשיבותה מכל מה שבא לפניה או אחריה.

ביוטיוב אין משמעות לשקט, הוא יורד בעריכה. לכן, לקבלת האפקט המקורי: האזינו לשיר הראשון, וכשהוא נגמר – המתינו חצי דקה והאזינו לשקט. תנו לו ליפול עליכם כמו חצי טון נוצות; רק אחר כך הפעילו את השיר הבא.

(חצי דקה דומיה)

http://http://www.youtube.com/watch?v=knek9TbTTEk

"פוזי" נחשב לאחד מאלבומי הרוק הראשונים בעברית (אם לא הראשון ממש). הוא מכיל כמה קלאסיקות איינשטייניות ידועות, אך אין ספק שהקטע הבולט ביותר הוא השיר הסוגר, אשר מלבד היותו יצירה יפהפיה ומהפנטת, הוא גם מציג את הצרחה הראשונה (והאחרונה) בקריירה של אריק איינשטיין.

השיר "היה היה", שהוקדש לזכרו של הפסנתרן והמעבד זיגי סקרבניק (ואף נפתח בהקלטה שלו מנגן), הוא משהו שנע בין שיר קינה מרגש לבין ניסוי מוזיקלי שנמתח על פני 8 דקות מרהיבות. כאן תוכלו להעמיק בשפע הניואנסים שנחבאים בתוך השיר ובסיפורים מאחורי הפקתו. או שפשוט תעצמו עיניים ותתנו למוזיקה לעשות את שלה:

"גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת", שורר פעם אלתרמן. ובכן, מסתבר כי לעיתים קורה מקרה הפוך: גם לרגע של הולדת יש מראה נושן. בפעם הראשונה ששמעתי את "אהבת נעוריי", הייתי בטוח שפספסתי בטעות איזה שיר עתיק שיצא בשנותיה הראשונות של המדינה. הפליא אותי שעדיין אפשר לכתוב שיר כזה ב"תקופתנו", מבלי שזה ייראה מגוחך וארכאי. הופתעתי עוד יותר לגלות שהשיר כמעט ולא נכנס לאלבום "אור ישראלי", ורק לאחר מכבש לחצים שלום חנוך הסכים לכלול אותו כשיר הסוגר את האלבום. איזה מזל שהוא עשה את זה (כי בינינו, מי היה זוכר את האלבום הזה ללא "אהבת נעוריי").

מוניקה סקס בעצם מופיעים ברשימה הזו פעמיים – הם גם ההרכב שליווה את שלום חנוך באלבום שמוזכר פה ממש מעל – מזל טוב! ולעניין: אני אוהב שמשאירים לי הפתעה קטנה בסוף אלבום. כמו סצנה קצרצרה שמגיעה בסיום הקרדיטים בקולנוע. כאילו האלבום מודה לך על שנשארת עד הסוף, ומעניק לך סוכריה קטנה ביציאה. בסיומו של "פצעים ונשיקות" מחכה סוכריה כזו, שמקורה בתקלה טכנית באולפן.

כמה שניות לאחר סיום השיר "רקוויאם לבלונדינית", לפתע נשמעת הגיטרה של פיטר רוט, בביצוע מאולתר ל- "Dream A Little Dream Of Me" (מוטיב שכבר הופיע במהלך האלבום). הניגון הזה התרחש באופן ספונטני, בזמן שרוט חיכה להקלטת סשן גיטרה שהתעכב בגלל בעיות טכניות. לבסוף, נמאס לו לחכות, הוא עוצר את נגינתו ואומר בנימה של מירמור: "די, התייבשתי". זה כנראה די הצחיק את הלהקה, שהחליטה להכניס את הקטע הזה לאלבום.

האנקדוטה הזו לבדה מספיקה בשביל להכניס את השיר לרשימה, אך הוא טומן בחובו אלמנט אף יותר משמעותי: אקרוסטיכון כפול! כן כן, כל שורה בשיר מתחילה באות העוקבת לפי סדר האלף בית, בשני סבבים (השיר מתחיל מהאות ב' וגם חסרה ל' באמצע ות' בסוף, אבל לא נתקטנן על זה). הנה, האזינו בעצמכם:

הלהיט האלמותי "גשם" נכתב בהשראת המונולוג הזה של רוברט דה נירו, מתוך הסרט "נהג מונית" של סקורסזה. בנאי הסתמך על יצירת מופת, וכנראה המעמד חייב אותו לכתוב יצירת מופת בעצמו, כי זה מה שקיבלנו:

גם המונולוג של דה נירו וגם השיר משדרים ייאוש תהומי – אך בניגוד לנימה האלימה, הצינית והבוטה העולה מן הסרט, השיר דווקא מעניק טיפה של נחמה. בנאי אמנם רוצה שיסתכלו עליו (רק עליו), אך בו זמנית מודע לכל מי שמאזין לשיר ויכול למצוא בו משענת – גם אם מעט מחוספסת – להניח עליה את הראש. בודדי כל העולם התאחדו.

הבדידות הקיומית והמשתקת הזו עוברת כחוט השני לאורך כל שירי האלבום (שהופק ועובד ע"י מתי כספי), ומגיעה לשיאה בשיר שמקדים את "גשם", אשר נקרא בפשטות: "לבד".

http://http://www.youtube.com/watch?v=5ZB4Uw0n6ug

אני חש צורך לציין אותו כאן, גם כי הוא פחות מוכר וחבל לפספס את היופי המזוקק הזה, וגם כי מבחינתי הוא בלתי נפרד מהשיר שבא אחריו. אם "לבד" מייצג את החושך המוחלט, "גשם" הוא אולי סימן לתחילתה של זריחה אפשרית. עד היום, משהו בקולו הקורע של מאיר בנאי וההפקה הפומפוזית בשני השירים האלה גורם לי לצמרמורת, אפילו קצת מפחיד אותי. זה טוב לפחד לפעמים.

מי ידע בשנת 2000 – עת יצא אלבומם הראשון של הדג נחש – שתוך כמה שנים הם יהפכו ללהקה הכי מצליחה בארץ? נדמה לי שגם הם לא צפו את עתידם המזהיר, ובהתאם לא מנעו מעצמם מלהתפרע עם הטקסטים, העיבודים והגרוב הכללי, שבזמנו היה די נדיר במוזיקה הישראלית הפופולרית. האלבום (בהפקתו המוזיקלית של קובי אוז) מסתיים עם השיר המצחיק סלאש מחאתי "קוסאמאמק", שהפך ללהיט מבוקש בהופעות ההרכב.

למרות שהוא נפתח במילים "אני מדבר/מדברת צרפתית", אין בשיר מילה אחת בצרפתית – מדובר בג'יבריש טהור (שזו כבר סיבה טובה לכלול אותו ברשימה יוקרתית זו). הקטע מסתיים בנעימת השיר "הללויה" של להקת חלב ודבש, כאשר המהירות וה-Pitch עולים ועולים ועולים ועולים עד לצרימה ממש צ'יפמאנקית, שנקטעת בבת אחת למשהו שנשמע כמו התחלה של שיר חדש – אך גם הוא מפסיק אחרי פחות משניה. למעשה, אם שומעים את האלבום בלופ, הקטעון הקצרצר הזה מוביל בטבעיות בחזרה לטרק הראשון ("לא מוותר").

מילות השיר הבוטות (אלה שאינן בג'יבריש) רלוונטיות היום כפי שהיו לפני 15 שנה, אולי אפילו יותר. והרי זו המומחיות הגדולה של הדג נחש – לתקוע בפרצוף את האמת המרה על החיים שלנו כאן, ובו זמנית לגרום לנו לנענע את האגן ולשכוח לרגע שאנחנו חיים כאן.

במובנים רבים, להקת שפתיים היא האחראית הראשית להחדרת המוזיקה המרוקאית השורשית אל המיינסטרים הישראלי (ואל בתים של אשכנזים מתים כמוני). הלהקה הצליחה לחצות סגנונות וגם זמנים – ותעיד על כך הופעתה המחשמלת בפסטיבל אינדינגב אשתקד (אמנם לא בהרכב המקורי, אך עם אותם שירים ואותו חיים אוליאל), בו השתלבה בטבעיות בין הרכבי אינדי-רוק, היפ הופ ואלקטרו בגילאים של הנכדים שלהם.

שפתיים מעולם לא ניסו להתחנף לאיזשהו טעם כללי, אך אין ספק שהשיר "איש וכינור" הוא הכי ידידותי לאוזן המערבית ברפרטואר שלהם – גם מבחינת השפה (עברית ולא מרוקאית כמו ברוב שיריהם) וגם מבחינת הלחן והעיבוד המעט רוקיסטי:

מבחינתי, "איש וכינור" הוא השיר שפתח לי את השער ליתר יצירתם, ולכן גם מיקומו באלבום – ממש לפני השיר הסוגר – הוא בעל משמעות; באופן סימבולי, השיר היעני "מערבי", הוא זה שבזכותו נפתחות האוזניים והלב לשיר האחרון – "בלארז'", שהוא למעשה חפלה מרוקאית שנפרשת על פני 9 דקות (!) מרנינות חושים. שני השירים מתחברים אצלי בראש גם מפני שאותו שילוב של "תוף וכינור" עליו שר חיים אוליאל בשיר הקודם, בא לידי ביטוי בצורה כה בולטת בשיר הבא:

http://http://www.youtube.com/watch?v=oi-WMCGKDyo

נכון, לביצוע של יהודית רביץ קדמו מספר ביצועים יפים ומכובדים בהחלט לשירו של אלכסנדר פן – מהמקור של מיכל טל, דרך הגרסה של צילה דגן, ועד אילנה רובינא (שהייתה בתו של פן, מה שהוסיף מימד קריפי לביצוע שלה) – אך רובם ככולם אופיינו באווירה מעט "ארצישראלית" ואפילו ממלכתית. גם העיבודים המוזיקליים וגם ההגשות מחזירות אותי לטקס יום הזיכרון במתנ"ס העירוני.

ואז הגיעה יהודית רביץ, ופיצחה משהו חדש בגרעין השיר. השילוב של העיבוד הפסנתרי ביחד עם קולה הדרמטי והנואש (וכמובן הלחן המדהים של סשה ארגוב), הופך את השיר למחזה תיאטרלי הופך קרביים וחורך נשמה. זה כבר לא "ביצוע" או "גרסה" או "פרשנות" – זו עדות ממקור ראשון. זה וידוי:

הוואלס השבור של אסף אמדורסקי סוגר את אלבום הבכורה המצוין שלו, ולא נשמע כמו שום דבר אחר ברוק הישראלי באותה תקופה. הוא נכתב בלילה של שיכרות, בתקופה בה עבד אמדורסקי כטבח, במהלך הליכה רגלית מהעבודה הביתה. כשאני שומע את השיר הזה, אני מדמיין רוחות רפאים של חתן וכלה, רוקדים ואלס לבדם, באולם נשפים נטוש ועטור קורי עכביש – חרש, ביבבה.

שלמה גרוניך הודה כי במשך שנים לאחר הקלטת אלבום הבכורה שלו, הוא לא היה מסוגל להאזין לו, בעיקר בגלל הקטע שסוגר אותו. אני מבין אותו – גם לי קשה לצלוח את הקטע הזה, שהוא למעשה הקלטה ספונטנית שנעשתה ללא ידיעתו של גרוניך, ומתעדת אותו מאלתר על הפסנתר תחת השפעת סמי הזייה. כאשר גרוניך הבין לפתע כי הטכנאי הקליט אותו כל אותו הזמן, הוא נתקף בפרץ של זעקות שבר וזעם, וצרח עליו באנגלית: "?!Why didn't you tell me" – זעקה שבסופו של דבר העניקה לאלבום את שמו. חברת התקליטים התנגדה לצרף את הקטע לאלבום, אך גרוניך התעקש, וטוב שכך.

כל הקטע הוא בליל קקופוני של צחוק חולני, בכי קורע לב, מכות פסנתר והמון צרחות "Fuck" חוזרות ונשנות (שלאחר מכן בתהליך ההפקה הושמעו כאשר הסליל הפוך). הטרק הכמעט בלתי ניתן להאזנה נגמר במילה אחת בודדה הנאמרת מפיו של רוני בראון, חברו של גרוניך שישב לצידו במהלך ההקלטה: STOP.

לא זכורה לי דוגמה דומה לטריפ המתמשך הזה במוזיקה הישראלית, בטח לא במיינסטרים וגם לא בשוליו. אבל, בהקשר הזה שווה להזכיר את הרצועה הנסתרת שנחבאת בסוף אלבום הבכורה של להקת היהודים: "ג'קי טריפ" (גרסה אקוסטית ללהיטם "ג'קי"), בהקלטה בה ככל הנראה תום פטרובר נמצא על טריפ. להם דווקא יצא משהו נעים יחסית. טוב, תמיד אומרים שהסמים בסבנטיז היו הרבה יותר חזקים.

וואלה, כי זה פשוט סיום יפהפה לאלבום מעולה. אין לי הסבר יותר משביע רצון מזה:

את שני השירים שחותמים את אלבומו הכפול של יהודה פוליקר אתם חייבים לשמוע ברצף, אחרת האימפקט שהחיבור ביניהם יוצר יאבד מעוצמתו. הראשון – שיר פוסט אפוקליפטי שמדבר על הרגע שאחרי הפצצה שתחריב את הכל (אקטואלי מתמיד, אתם יודעים – איראן וזה…). בבתים, פוליקר שר / מדבר בגוון קול עייף וחרישי, כמעט בסגנון ספוקן וורד. ואילו בפזמון, מגיעה זעקת האימה – טוטאלית כמו השקט שהיא צורחת.

הקטע האחרון, שמגיע מיד אחרי "שקט טוטאלי" – ללא פאוזה ביניהם – הוא אחת הנעימות האינסטרומנטליות היפות שנכתבו על ידי פוליקר, ובישראל בכלל. אנטיתזה מוחלטת לקטסטרופה שקרתה רגע לפני. הטירוף שהתחיל בפיצוץ אדיר, באסון האולטימטיבי, בסוף המוחלט – מסתיים אחרי 14 דקות בסאונד היפה בעולם, במקור החיים, בראשית. במילותיו של הפילוסוף היווני תאלס: "הכול מים".

אזהרת טריגר: הכול.

לא מפליא שאינפקציה החביאו את השיר הזה כטרק נסתר בסוף אלבום הבכורה שלהם (לאחר מספר דקות שקט, בתום השיר האחרון "פירמידות") – יכול להיות שאפילו בשבילם הטקסט בשיר היה קשה מדי לעיכול מכדי להפוך אותו לשיר "רשמי". הקול הרך והנעים של יעל קראוס ביחד עם הלחן המתקתק, מתנגשים חזיתית עם הטקסט המזעזע, וכמו בכל תאונה – אתה רוצה אבל לא יכול להסיט את העיניים (או האוזניים במקרה הזה).

*אם נושאים כמו גילוי עריות או איברי מין בתוך צנצנות הם לא כוס התה שלכם – דלגו לשיר הבא.

אלבום הבכורה של אביב גפן, שמכר מספר זעום של עותקים כאשר יצא (ומאז הספיק להפוך לקלאסיקה), מסתיים בשיר הנצחי הזה, שהפך להיות מגדיר של דור (קצת לפני ה"דור מזויין" שהחליף אותו במשמרת), והעניק לקהל המעריצים של גפן את שמם הרשמי – "ילדי אור הירח".

היום כמעט בלתי נמנע להתבונן בהגדרה הזו בציניות – גם גפן עצמו כבר רחוק שנות אור מהירח. בתרגום העברי ל"החיים שלי טובים" של רנדי ניומן, "מצטט" שלומי שבן את חברו אביב גפן, שמבקש ממנו (ממרומי פרויקט הבניה היוקרתי בו הוא גר): "שלומצ, אני עייף, תיקח אתה את ילדי אור הירח לתקופה". אבל האמת היא שילדי אור הירח כבר מזמן התבגרו, ועכשיו הם אלו שמחפשים בייביסיטר לילדים שלהם, כדי שיוכלו ללכת לעוד הופעה של אביב גפן בזאפה, שתזכיר להם שפעם גם הם היו ילדים לשנייה.

חדי האוזן ישימו לב שקולה של אפרת גוש בשיר "ג'ורג'יה" נשמע שונה משאר שיריה – לדעתי יש בו משהו יותר עמוק ויותר עוצמתי, כאילו היא עטתה על עצמה דמות אחרת לרגע. אחת הסיבות לכך אולי טמונה בראשוניות שלו: על אף שהשיר חותם את אלבום הבכורה של גוש, הוא למעשה הוקלט זמן רב לפני שאר השירים באלבום – בבית של חבר, עם מיקרופון אחד והמון רעב ליצירה (בתקופת הזוהר של האתר "במה חדשה"). הקונטרסט בין הבתים לפזמון יוצר אפקט מאוד דרמטי, בזכות הלחן והעיבוד של יוני בלוך; הבתים של השיר מנחיתים אותי בתוך מועדון ג'אז אפלולי, ואילו הפזמון מרסק אותי היישר לתוך גלי ים שחור וסוער בלילה ללא ירח.

"ג'ורג'יה" הוא מאותם שירים שאני זוכר בדיוק מתי שמעתי אותם בפעם הראשונה: נסיעה לילית ארוכה ועייפה, בדרך מקיבוץ בארי לערד, לבד על הכביש המתפתל והבלתי נגמר, אורות הרכב חותכים את הערפל שאופף את הדרך. הזעקה בפזמון ניערה אותי מתשישותי, ונחקקה בליבי מאז. לא ידעתי באותו רגע את מי אני שומע, אבל הייתי בטוח שעוד אשמע עליה הרבה.

יש מקרים בהם אמן לא יודע באיזה אופן לסיים יצירה. "המסקנה" של ארקדי דוכין מסתיימת ללא שום מסקנה, רק עם שלוש מילים שעוצרות את השיר במפתיע: "סוף לא ברור".

הרבה לפני שעמיר בניון התמחה בעשיית כותרות, וכתב שירים על גרגמל (לא שיש משהו רע בזה) ושירי נאצה נגד ערבים, סמולנים או נשיאי מדינות (מממ… בזה דווקא יש משהו רע), הוא היה אחד היוצרים הייחודיים והמוכשרים שידעה ארצנו. אלבומו הרביעי והמצליח "ניצחת איתי הכל", מסתיים עם שיר מטלטל בפשטותו.

כששולי רנד הוציא את השיר "אייכה" ב-2008, הוא קיבל תשבחות מקיר לקיר (ובצדק, זה אכן שיר מדהים) על כך שתיאר באופן כל כך חושפני ומדויק את הסבל, הלבטים ורגעי המשבר של אדם מאמין. ובכן, עמיר בניון עשה זאת קודם, ובלא פחות כישרון וכנות:

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים 
על שקשה מאוד לחיות בעולמך הטוב 
על נפש שבראת בי חולה ואין לה סוף

מודה אני לפניך מלך חי וקיים 
על כל המקומות שאליהם איני שייך 
על הכישוף שחי אצלי בראש ולא דעך 
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים

מודה אני לפניך מלך חי וקיים 
על עצב שנטעת בי כבר מחיים קודמים 
על כל מה שבראת קל להם ולא לי 
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים

על זכות אשר ניתנה לי לא להבין דבר 
מה מת אצלי ומה אכזר ומה בכלל נשאר 
להאשים רק את עצמי היום וגם מחר 
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים"

כחלק מהתנערותו של בניון מתעשיית המוזיקה הישראלית, או מהיגיון באופן כללי – הוא החליט לא לשתף את רוב המוזיקה שלו ברשת. לכן, תיאלצו להסתפק בהקלטה מהופעה באיכות ירודה. חבל, ההפסד הוא של כולנו.

למרות שהם מגיעים מעולמות שונים, כמעט הפוכים זה מזה – יש לי תחושה שגבריאל בלחסן ז"ל היה חותם כמעט על כל מילה מהשיר של עמיר בניון שכתוב כאן למעלה. גם הוא, בדרכו שלו, נאבק בעצב, בנפש החולה, בכישוף שחי אצלו בראש (או כפי שכתב בשיר אחר שלו: "הראש הזה מתעלל בי, הוא עושה בי כבשלו"), ובעיקר בקושי המובנה בעצם האמונה באל. אך לעומת בניון, בלחסן נאבק פעמים רבות גם באל עצמו.

"ראיתי מתפללים הולכים לסליחות 
להסביר לאלוהים שלנו
שאנחנו משתדלים לסלוח לו 
על כל הימים הנוראיים שברא לנו 
על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש"

השיר הזה, שחותם את אלבומו הרביעי של בלחסן, הוא הארוך ביותר ברשימה זו. אך גם כשהוא נגמר, אחרי 16:35 דקות מְחוּתְחָתות ורצופות מהמורות, ללא עצירות למנוחה – הוא לא באמת מסתיים; הוא נשאר בראש ולא מרפה, ומשם מתפשט אט אט לכל הגוף. גרורות של שיר.

לכן, אם יש לכם עוד חיים תקינים לנהל היום, חישבו פעמיים לפני שאתם לוחצים על כפתור הפליי. כמו כל מינון מופרז, גם זריקה כזו של אמת ישירות לוורידים יכולה להיות מסוכנת.

לפני שנתיים וחודש, נמצא בלחסן בדירתו בתלמי אליהו ללא רוח חיים. במותו השאיר לנו זריקות כואבות של אמת:

"הבשר החי דומם לבסוף
כולנו, כולנו נרד לבור 
לגינה הגדולה
עצמות עצמות זכר ונקבה 
עצמות לא עושות בלגן 
עצמות לא נלחמות
מספידים אותן לפני השינה הגדולה 
והולכים הביתה 
לראות סרט 
עכשיו לחייך 
עכשיו לרקוד 
זה הזמן לשמוח 
כשאין סיבה"

עכשיו, קחו אתנחתא קלה אחרי השיר הארוך והכבד ביותר ברשימה, והתענגו נא על השיר הכי קצר וקליל: דקה ו-18 שניות בלבד. משינה בגלגולם הראשון, תמיד הצטיינו בשירים במשקל נוצה שמצליחים לטמון בחובם סיפור, שירים שמצליחים לשעשע ולרגש בו זמנית. באלבומם השלישי זה בא לידי ביטוי בצורה בולטת, עם שירים כמו "סוזי בלי היד" או "כל יום אני בולש", שאיכשהו מביאים אותי להתרגשות עצומה, על אף – ואולי בגלל – היותם מעט ילדותיים. השיר הסוגר את האלבום (מילים ולחן של שלומי ברכה) הוא קפסולה של כיף טהור, מתפרץ מחדווה מוזיקלית ואווירת שטות, אך מספר סיפור עצוב על אהבה שהייתה ונגמרה – כל זה בדקה וקצת. איזו דרך נהדרת לסיים אלבום:

"תיכף אשוב
אמר האהוב 
ונעלם אל השכנה 
כי מזמן כבר סר חינה".

http://http://www.youtube.com/watch?v=3r_dyJSktTI&feature=youtu.be&t=31m30s

בואו נסיים עם טיפת תמימות. האלבום שמוכיח כי אין קץ לילדות, משכיב את כולנו לישון כבר כמעט ארבעה עשורים. על עטיפתו האחורית של התקליט מופיע הטרק האחרון כאשר הוא מחולק לשניים: קודם הסיפור, אח"כ השיר. ובסוף – נרדמים. לילה טוב…

http://www.youtube.com/watch?v=BgSOcqaeqCE&feature=youtu.be&t=3m52s

סוף האלבום ה"כל כך מגוחך שהוא כבר הופך לגאוני"!

כן, שוב אביב גפן זוכה בתואר!

אני לא בטוח שתשימו לב, אבל עולה תחושה מעודנת מבין שורות השיר הזה, שאביב גפן קצת שונא דברים. למשל, הוא "שונא תחבורה, בעיקר תאונה", או "שונא נורא את הכפייה הדתית, שילכו ילמדו מקופים", וכמובן איך אפשר בלי שורת המחץ: "אני שונא את אדם וחווה, אדם הוא חרמן וחווה נימפומנית, אני שונא לראות סרטים כחולים עם מוזיקת רקע סוג זיייייייייייייייין".

זהו, הגענו לסוף רשימת הסופים. אבל רגע – מהם סופי האלבומים הכי טובים לדעתכם? תזכירו לי בתגובות מה פספסתי (המון, אני יודע). ואחרי כל הסופים האלה, אני מאחל לכם שנה של התחלות חדשות 🙂