פיוז'ן של סאונד: שחר רודריג על האלבום החדש של רטאטאט – Magnifique

ratatat_new_press

רטאטאט פותחים את האלבום החמישי שלהם, magnifique, בקטע מאוד קלאסי (כל כך קלאסי שקוראים לו Intro) הנפתח כמו שיר ילדים קליט ונגמר בהנפה גרנדיוזית אייטיזית מהסוג שפרדי מרקורי ידע לתת. הקליפ משדר מסר מאוד ישיר: המטרונום לא מתקתק בשבילנו. ואכן, רטאטאט מעולם לא היו צריכים סדר, הם יודעים לגרום לבלגאן להישמע טוב.

ב-Magnifique הם נודדים רחוק מאלבום הדגל שלהם, Classics, למחוזות חוצי גבולות וזמן. האלבום שנפתח באוירת אייטיז עם שתי הרצועות: Intro ו-Cream on Chrome, גולש לסליידים חולמניים א-לה חופשה על החוף בריביירה הצרפתית עם הרצועה הזו על שמה נקרא האלבום. האמת? זה מעניין אותי לדעת למה זה השיר שנבחר לשאת את שם האלבום.

כנראה שאם אני הייתי בוחרת את שם האלבום, הייתי עוצרת ב-Abrasive המעולה. מייק סטראוד ואוון מאסט נוסעים קדימה בזמן לניינטיז עם הגיטרה השורטת, סולו התופים ועצירות הפתע לנטילת אויר והשתאות. אני מנסה לחשוב למה זה כל-כך טוב כי המרכיבים הם מרכיבים סטנדרטיים: לוקחים קצת קצב, קצת סקראצ'ים, קצת ריוורב וסולו תופים והנה לכם מתכון. אבל זה לא מתכון סטנדרטי, זה כמו אבטיח עם בולגרית, פיצה עם אננס, חמוצים ושוקולד – זה פיוז'ן מוזיקלי שיוצר משהו חדש שמגרה את בלוטות השמע. ואיזה קליפ גזעי!

שתי הרצועות הבאות משלימות אחת את השניה באיזשהו מובן: Countach המקפיץ לעומת Drift המערסל. שתיהן מתרחשות באותו המקום, פיזית, אולי אפילו בתוך אותו האדם: הפעיל והסביל. זה די מדליק כי כשמאסט וסטראוד מתארים את תהליך היצירה שלהם, נשמע שיש בו משהו מאוד אינטואיטיבי ולא מתאמץ. מן "מנסים ומשהו יוצא ואז אולי מריצים אותו backwards ומנסים לנגן את המהלכים הפוך ולהקליט אותם ככה", מעין ניסוי מוזיקלי מתמשך שגם בסוף יוצא ממנו אלבום המשכי, כזה שלא נשמע כאילו סתם הגרילו שירים רנדומליים והרכיבו מהם פלייליסט.

ממשיכים ב-Pricks of Brightness שהיה בקלות יכול להיות חלק מפסקול לסרט (אני ספציפית חושבת על 500 ימים עם סאמר אבל קחו את זה למקומות השמחים שלכם). הוא מתחיל באזכור קל ל-ELO וגולש לתרגילי סולמות האנון וזה כיף כי זה פשוט אבל מורכב בו-זמנית.

פתאום ב-Nightclub Amnesia שומעים משהו קצת שונה ממה שהאלבום הזה היה עד עכשיו – זו כבר לא אוירת בוקר צהריים מנומנמת עד שמחה. הגענו למועדון וממש אפשר להרגיש את האורות המהבהבים, את התחושה הזו שהלכת לאיבוד בחדר מטר על מטר ואת הכיף שבלהיות קצת-הרבה שיכור. השיר הזה נבנה לאט לאט עד שהוא מגיע לתחושת הרוויה הזו בערך באמצע – כשהמסיבה נגמרה ואתה מרגיש את כובד השתיה על הכתפיים וקצת דואג איך תצליח לעלות במדרגות הביתה. ואז ממשיכים לרקוד.

השירים הבאים שתפסו את האוזן שלי הם Cold Fingers שאיכשהו מצליח להתהלך על הגבול הדק שבין שיר חדר מיטות לשיר חדר כושר, ו-Rome ההמנוני. זו לא הפעם הראשונה שרטאטאט מלחינים שיר על מקום. ב-Classics המופתי זכתה גטיסברג לשיר על שמה, והפעם החברים מפליגים מעבר לים אל רומא. אם נלך רק לפי האוזן – גטיסברג עדיפה על רומא.

אני חייבת להודות שכש-Nightclub Amnesia נגמר, קצת הרגשתי שהמשכתי לרקוד למרות שעמוק בפנים אני כבר רוצה לחזור הביתה, לשכב במיטה שלי. בעצם, ככל שהאלבום מתקדם אני מרגישה שאני מחוברת אליו פחות ופחות. החופשה האלקטרונית של בהוואי היא לא כל מה שחשבתי שתהיה והקצב הפיפטיזי הזה קצת נמאס.
ובכל זאת, למרות שהאלבום הזה הוא לא פסגת היצירה של הדואו הזה, עדיין יש בו כמה פנינים ששוות הצלה ובמיוחד Abrasive שיצא לפני כחודשיים כסינגל. מעבר לכך – לכל מי שלא הכיר את רטאטאט קודם, יש פה הצצה לתהליך יצירה לא שגרתי ולהרכב שצובר יותר ויותר תשומת לב. בעוד כשבועיים הם יופיעו בפסטיבל TBD בסקרמנטו, כחלק מליינאפ היסטרי: RL Grime, The Glitch Mob, Tears for Fears ועוד ועוד. שווה בהחלט לעקוב.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0