מאמא אפריקה, פאפא בלוז: הרשמים של תום יוגב מביקורו של קורי האריס בארץ

קורי האריס הוא לא הבלוזיסט הטיפוסי שהתרגלנו לדבר עליו כאן במדור. הוא לא נולד במיסיסיפי, מטייל כבר שנים ברחבי העולם, דובר אנגלית, צרפתית ורוסית (כן!) וקורא קצת אמהרית. הוא לא שותה, לא עובר על החוק, ובגדול לא מתהדר בביוגרפיה של שדות כותנה – גיטרה – אלכוהול – מעצר – עוד קצת גיטרה. למרות זאת, הבלוז האקוסטי שלו אשר נוגן לפני כמה ימים בירושלים, הוא בין היפים שיצא לי לשמוע.

שעה לאחר שנחת בארץ ביום רביעי האחרון, כבר התבקש האריס להתייצב בפלורנטין למפגש חתימה על ספרים עם קהילת מעריצים (כן כן, יש לו ספר!). הייתי סקפטית לגבי הארוע הזה – הנחתי שהוא יספר כמה עובדות לא מעניינות, ינגן שיר אחד אם יהיה מזל, ואחרי חצי שעה כולנו נמשיך לדרכנו. בפועל, זה היה אחד המפגשים המוזיקליים המרתקים שיצא לי להיות נוכחת בהם. בהנחייתו הרגישה של משה מורד, גורו מוזיקת העולם מ-88fm , קיבלנו שעה וחצי מזוקקות של שיח על זהות אתנית, פוליטית ומוזיקלית.

קורי האריס. צילום: רונן גולדמן

קורי האריס. צילום: רונן גולדמן

הספר המדובר הוא ביוגרפיה של אגדת הבלוז ממאלי, עלי פארקה טורה, שכתב האריס לאחר ששוטט, עבד וניגן במחיצתו. זה היה מפגש מכונן בגיבוש זהותו של האריס, כמוזיקאי יליד ארצות הברית אשר חש כי שורשיו האמיתיים הם באפריקה, וכי זהותו יונקת משם. בסרט תיעודי שצילם מרטין סקורסזה ושבו משתתפים השניים, נראה עלי פארקה טורה כשהוא מסביר להאריס שכל מוזיקאי אפרו-אמריקאי צריך להרגיש כי אפריקה היא ביתו, ומולדתו האמיתית. התפיסה הזו חלחלה היטב להאריס, אשר המוזיקה שלו בשנים האחרונות מוצאת דרכה אל מחוזות הרגאיי והמוזיקה המערב אפריקאית.

בהאזנה רציפה להאריס, ובצפייה בקטעים מתוך הסרט התיעודי, ניתן בקלות לשקוע בתיאורים הנעימים על זהות חובקת כלל-אפריקאית אשר מאחדת את כל מי ששורשיהם היו או עודם ביבשת. אבל, מה קורה כשהמציאות מתדפקת בשערי החלום הזה?

כשהשיחה הגיעה לחלק של שאלות הקהל, קם לדבר גבר אשר הציג עצמו כפליט מדארפור. הוא הסביר להאריס בעדינות כי הוא ברח לישראל מאפריקה, משום שאפריקאים אחרים רדפו אותו. שאפריקה איננה מיקשה אחת אלא בליל רותח של עמים וזהויות שיש ביניהן התנגשויות קשות לעתים. אין תשובה פשוטה לתהייה הזו. המציאות המטורפת שאנו חיים בה, במסגרתה אותו מקום שיכול להצמיח יצירה מופלאה מסוגל גם לחולל רצח עם, היא בלתי נתפסת. משה מורד ניסה לגשר בין השניים, ואמר שעל אף שמבחינת זהות פוליטית אפריקה אכן מחולקת ומקוטבת, הרי שמבחינת קווים מוזיקליים משותפים, ניתן למצוא דמיון וחוט מקשר בין מדינות וקהילות שונות.

צילום: רונן גולדמן

צילום: רונן גולדמן

כשאדם מאמץ לעצמו באופן פוליטי ומודע זהות מסוימת, תמיד קיים החשש כי מידה מסוימת של אותנטיות ביחס שלו אליה ילך לאיבוד. במקרה של האריס, הגעתי להופעה עם חשדנות קלה שיתכן ובלוז, או בלוז אפריקאי, שכל כך מודע לעצמו ולמטען שהוא נושא, ישמע מעט מלאכותי, לא שייך. כמה אני שמחה שהתבדיתי. קורי האריס אכן מודע לעצמו ולמטען שהוא נושא. אך הוא נושא אותו בכאלו חרדת קודש, יראת כבוד ורגישות, שמותירים את המאזין מוקסם ואסיר תודה.

חשים זאת כשהוא מבצע קלאסיקות בלוז בה במידה שחשים זאת כאשר הוא מבצע שירים שלו. שניים יפים במיוחד הם “Underground” בו מגולל האריס את סיפורה של המחתרת אשר סייעה לעבדים לברוח מדרום ארצות הברית לצפונה; ו”Mama Africa”, קטע יפהפה אשר כפי שאפשר להבין משמו מושפע מאוד מהבלוז של מאלי, וסוגר היטב את המסע שעבר האריס מן הבלוז לאפריקה ובחזרה אל הבלוז.

בעשר אצבעות וגרון צלול, האריס משייף שכבה מסוימת של חספוס מן הבלוז האקוסטי השורשי. הוא לא צובע אותו בצבעים חדשים ונוצצים כפי שעושים בלוזיסטים רבים בני דורו, אלא מוסיף לו שכבה של לכה, שמעט מעמיקה את צבעו ובעיקר שומרת עליו מפגעי הזמן. הבלוז בין אצבעותיו מתרכך, אבל לא מאבד מחדותו. מחליק יותר באוזן, אך לא מתחנף למאזין. אצבע אחת הדוקה על הבס, שומרת על המסגרת המונוטונית ההכרחית לבלוז, והיתר משוטטות בעדינות ומוסיפות יופי וחן. הוא מתייחס למוזיקה ברצינות עצורה מעט ואינטנסיבית, והריכוז הזה מכשף את הקהל, לוכד אותו ומביא להתרוממות הנפש. טעם מתוק של עוד נותר בסוף ההופעה הזו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0