בלאגן מסודר: יניב יורקביץ' על האלבום החדש של דסטרוייר – "Poison Season"

destroyer_2

"היי, אני יניב"
"היי, אני הורס" הוא עונה לי.
"לא לא, ככה אני באמת נקרא. "הורס" הוא עונה לי.
"או לפחות זה שם הבמה שלי".
"למה במה", אני חושב לי, במפגש כזה אינטימי עם המוזיקה שהוא עושה. אנחנו כבר מכירים שנים, אולי כל החיים דחוסים ב-52 הדקות האחרונות, הזמן של האלבום חדש.

מספרים על ג'ון מלנקמפ, שאחרי ששמע לראשונה את האלבום "ניו יורק" של חברו למקצוע לו ריד האגדי, בו אחד השירים גם הוקדשו לו, הוא אמר: "נשמע כאילו ילד כיתה ח' הפיק את האלבום, אבל אני אוהב את זה". יש רגעים בהם ככה האלבום החדש של דסטרוייר (דניאל בג'אר), הקנדי בן ה-42 העומד מאחורי להקת האיש אחד הזו, מרגיש.

בג'אר התחיל לעסוק במוזיקה בוונקובר, עיר הולדתו, ב-1995 עם "We'll Build Them a Golden Bridge", אלבום פולק אלקטרוני די אקספרימנטלי – רק גיטרות, דיסטורשן וסינתטייזר ובאיכות כל כך ירודה שיש סביבו את המיתוס שהוא נעשה כך בכוונה, כחלק מהסאונד. ההשוואות והרפרנסים לאמנים גדולים לא איחרו להגיע: דייויד בואי, פייבמנט, סטפן מלקמוס בפרט במישור הלירי, המוזיקלי וגם בסאונד והאווירה המוזיקלית הכללית. והם מלווים אותו מאז ועד היום.

במובן הזה, "פויזן סיזן" הוא רפרנס אחד גדול לגלאם הניו יורקי, המרירות הצינית והשוליים החברתיים שלו ריד היה הזרקור שלהם. כמו לו ריד, זה מרגיש שהמוזיקה שלו לא בדיוק "על" והקול שלו כאילו לא נועד לשיר ובמקסימום, בפזמון, נקבל איזה משהו כמו חצי-שירה, טובה שהוא עושה לנו.

https://soundcloud.com/destroyerband/times-square("טיימס סקוור" הפותח את האלבום, מלא ברפרנסים לירים ומוזיקלים לחיים וליצירה של לו ריד)

את דניאל בג'אר לא הכרתי קודם, לפני ששמעתי את האלבום הזה, לא שמעתי אף שיר שלו ועד שהאלבום הזה יצא ועשה הדים בפיד המוזיקלי שלי, לא ידעתי על קיומה של התופעה הזו שנקראת דסטרוייר. ועכשיו אני לא מבין למה.
תמיד אומרים על אמנים או אלבומים שהם "משלבים מלא סגנונות" וזה תמיד סגנונות נורא אקלקטים שגורמים לזה להישמע נורא מיוחד. דסטרוייר לא "משלב" סגנונות. "משתלב" זה לא מושג שמתאים ליצירה שלו כי זה מרמז על איזו הרמוניה אינטואיטיבית ברורה ונעימה לאוזן. לא. הוא פשוט זורק פנימה, כמו קדירה מוזיקלית גדולה, בלי ניסיון מתיימר לומר שזה מתאים, אבל הוא כאילו אומר – שכשזה יהיה מוכן, זה כבר יתאים. אז המוזיקה לא הרמונית במובן המסורתי, אבל כמו שכל בלגניסט תמיד אומר – "יש לי את הסדר שלי בתוך הבלגאן". כמו בחדר של מתבגר ממוצע, שמלנקמפ כבר הזכיר, יש סדר סודי ברעיונות והתמות המוזיקליות שנראה כאילו רק מי שהבלגאן הזה שלו יוכל להבין איך לארגן אותו לתוך יצירה מגובשת. ברמה האמנותית, כשדבר כזה מצליח פעם אחת, הוא מוזה חד פעמית, נס. כשהוא קורה 13 פעמים, הוא גאונות.

אבל דסטרוייר לא רק זיקית של ז'אנרים, מה שבפני עצמו מהווה רפרנס לדייויד בואי, הוא גם יודע לפעמים להוריד את השכבות ולהתגלות באופן מאוד אינטימי ומבליח לשיר, שלמרות שהוא אחד היפים באלבום, קשה להתנער מהרמיזות שבו לאהבה אובדנית.

הנוכחות השנייה, מלבד דייויד בואי, המאוד ברורה במחווה של דסטרוייר היא זו של ברוס ספרינגסטין, הבוס, הסנדק של הרוק האמריקאי. ואחרי טיימס סקוור הניו יורקי של לו ריד, הוא מספיק לקפוץ גם לג'רזי.

https://soundcloud.com/destroyerband/dream-lover(שיר שהוא מחווה לירית ומוזיקלית לבוס)

אם ברפרנסים לבוס עסקינן, אז הנה מה שבג'אר אמר על העובדה שהשיר "טיימס סקוור" מופיע שלוש פעמים בשלושה עיבודים שונים באלבום:
"השיר הראשון והאחרון הם למעשה שיר אחד שהוקלט חי עם חמישיית כלי מיתר. אפילו שרתי עם הלהקה. השיר הזה תמיד התנדנד בין סגנון ממש "מרובע" וקפדני לבין ממש סטריט-רוק של שנות ה-70' סטייל ספרינגסטין/בואי. בסוף החלטתי שאני רוצה את שניהם אבל לא הצלחתי לשלב את הגרסה המתוזמרת באלבום, אז החלטתי לחתוך אותו לשניים ולעשות מעין מוטיב כריכה של ספר עם גרסת הרוק בדיוק באמצע".

("טיימס סקוור" גרסת הרוק)

משמיעה ראשונה אפשר כבר להבין ש"פויזן סיזן" הוא לא אלבום שניתן להבין בשמיעה ראשונה, ואולי גם לא אחרי שתיים. הוא בוודאות מאותם האלבומים שאתה שומע בהתחלה המון ואחרי זה שוכח להרבה זמן, וכשאתה חוזר אליו אתה שומע אותו כאילו מחדש, כי יש בו כל כך הרבה פנים והם משתקפים בך לפי מי שאתה באותה תקופה בחיים. כמו אבן החן, המשובצת בטבעת, שמחליפה צבעים בטמפרטורה משתנה, ושהמדריכה אמרה לי, בקייטנה לפני שנים, שהיא משקפת מצב רוח.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0