TGIF: שחר רודריג על האלבום החדש והמאוד מצופה של דה וויקנד

maxresdefault

זה מרגיש קצת לא חדשני לכתוב ביקורת על I can't feel my face או על Often. נכון שתמיד יוצאים סינגלים לקראת אלבום מדובר, אבל במקרה של Beauty Behind the Madess של דה וויקנד (The Weeknd), ההמתנה הייתה ארוכה ורוויית סינגלים שכולם כבר מכירים ומזמזמים. אם נסקור לרגע את רשימת השירים באלבום: מתוך ארבעה-עשר שירים – ארבעה מוכרים עד מוכרים מאוד ורק השבוע יצא סינגל נוסף שכבר צבר יותר מ-4 מיליון צפיות (נכון ליום שבת בלילה):

על אף ההיכרות (ובעצם בעטיה), נדרשת האזנה ליצירה השלמה. גם כדי להאזין לעשרת השירים הנוספים, אבל גם כדי לראות איך הסינגלים מצליחים לייצר משהו גדול יותר כחלק מאלבום שלם. מוכנים? לטס גו.

לפני שאנחנו יוצאים לדרך, נעצור לרגע לתדלק בתחנה הקודמת בקריירה של אַבֵּל טַסְפֵאיי, הלא הוא הסופ"ש בכבודו ובעצמו. בשנת 2013 הבחור הצעיר הוציא אלבום בשם Kiss Land; זה לא היה האלבום הראשון שלו, טספאיי התחיל להקליט עצמאית עוד בשנת 2010 ורק לאחר שהוחתם ברפאבליק רקורדס מבית יוניברסל שחרר את החומרים המוקדמים שלו: House of Balloons, Thursday & Echoes of Slience עטופים כטרילוגיה, כיאה לכל רב-אמן שמכבד את עצמו. בעוד החומרים המוקדמים בוסריים, ב-Kiss Land כבר היה ברור שהטוען לכתר הוא לגמרי הדבר האמיתי.

האיכות הג'קסונית לא נעלמה מעיני המבקרים והקהל, וגם לא מצד יורש העצר השני שקם למלך הפופ; לראיה – ב-2013 טספאיי פתח את מופע ה-20/20 Experience של ג'סטין טימברלייק ברחבי אמריקה ואירופה. כש-Real Life, השיר שפותח את האלבום, מתפוצץ באוזניות – קל לדמיין איזו נעמי קמפבל בת 20 מככבת בקליפ שהיה לשיר הזה אם היה יוצא כסינגל עצמאי.

השיר הבא באלבום, Losers, הוא לא שיר וויקנד-י קלאסי; טספאיי שר בעיקר על יחסים שבינו לבינה, כאלה שמתרחשים בחדר המיטות. ב-Losers טספאיי מכניס מהחיים שלו לתוך השירה – הוא מעולם לא סיים תיכון והקים את אולפן ההקלטות XO כדי ליצור מוזיקה יחד עם חברו לאמאר טיילור: "Only losers go to school, I taught myself how to move". מעבר לכך, זהו הדואט הראשון באלבום (עם Labrinth) וגם היחיד שהסאונד שלו מזכיר משהו מהמורשת של טספאיי. אם תהיתם מהיכן מגיע השם הזה – הוריו של טספאיי עלו לקנדה בשנות ה-80 מאתיופיה.

לוזרס הוא שיר מעולה, אבל אני קצת חוששת. הפופולריות שדה וויקנד צבר חוצה מינים וגילאים; אם לא קוראים בין השורות אפשר להבין את המסר פשוטו כמשמעו: בית-ספר זה לחלשים, אתם יכולים וצריכים להצליח גם בלי. לערער על המערכת הקיימת זה טוב, זה נדרש, זה עוזר לזרז שינוי – אבל דווקא בגלל שלטספאיי לא התאימה המסגרת, אולי הוא צריך להביא מסר של שינוי. ופה בדיוק קבור הכלב בהבדל שבינו לבין מייקל ג'קסון. בעוד הליריקות של טספאיי מביאות בעיקר את עצמו לתוך השיר, ג'קסון (על שלל מעלליו הטובים והרעים) הביא את העולם לתוך השיר.

אם לרגע דאגנו שדה וויקנד הפסיק ליצור שירים לחדר המיטות, אפשר להירגע. השיר הבא הוא "Tell Your Friends" שיצא ממש השבוע כסינגל; אבל בעוד הוא יכול להתפרש כשיר סקס ותו לא – זה בעצם שיר על הלייף סטייל של ה-XO Niggas כמו שטספאיי מכנה את הגאנג שלו. טספאיי לא מתנצל על המרדף אחרי הכסף ומסביר למה הוא שר על סקס, הוא פשוט לא מאמין באהבה: "That shit is pointless". זה שיר די מדהים כי הוא מצליח להסוות את המסר הקשה ולרכך אותו בעטיפה צמרירית ונעימה.

השיר הבא, Often, הוא השיר שדרכו התוודעתי לראשונה לדה וויקנד, ואני חייבת להודות שהרמיקס ש-Kygo חיבר לשיר הזה מתעלה על המקור (והוא אפילו הופיע באחד מהמיקסים של קולומבוס בשנה שעברה):

https://soundcloud.com/be_epic/the-weekend-often-kygo-remix

עוד עצירה קטנה לתופעה מעניינת. בניגוד להרבה סינגלים אחרים שצצים כפטריות לאחר הגשם ביוטיוב, אם תנסו לשמוע את Beauty Behind the Madness בצורה פיראטית – תתקלו בקשיים. המיקס של Kygo נעלם מהצינור, ואחת לכמה ימים מוּסרים אחר כבוד סרטונים לשירים מהאלבום החדש. האמת? זה מעורר הערצה. אני ממליצה בחום לרכוש את האלבום הזה באייטיונז / בגרסא הפיזית – זה באמת שווה את זה (אבל לחלוטין היו צריכים לפרגן ל-Kygo ולהוסיף את הרמיקס הזה כרצועת בונוס).

השיר הבא באלבום הוא The Hills בו טספאיי ממשיך לספר לנו כמה הוא והאהבה זרים אחד לשני, אבל ב-Acquainted פתאום מתגנבת טיפת רגשנות ללב הנעול הזה: "To say that we're in love is dangerous, but girl I'm so glad we're acquainted". אין ספק ש-Acquainted צריך להיות הסינגל הבא מהאלבום, כדי להבהיר את חשיבות מעמדו, הוא כרוך בין שני סינגלים מוצלחים ביותר: The Hills ו-Can't Feel My Face. בכתיבה של האחרון השתתף גם מקס מרטין, מפיק בויבנדז ידוע ומוביל דעת קהל נשי מזה שנים – לא פלא שהשיר הזה הפך ללהיט וזכה להמוני שיתופים וקאברים מוצלחים יותר ומוצלחים אפילו יותר:

קאבר מוצלח יותר מבית Walk Off the Earth

האלבום ממשיך ב-Shameless ואז ב-Earned It מתוך פס הקול של "50 גוונים של אפור". השיר הבא הוא In The Night, גם הוא בהפקתו של מרטין. אם הייתי צריכה להמר על הסינגל הבא – כנראה שמדובר ב-In the Night המקפיץ יותר מ-Acquainted המלנכולי. אם תשאלו אותי, אני אוהבת את דה וויקנד על אש נמוכה יותר, כזו שבוערת מבפנים, לכן גם As You Are הבא בתור פחות מדבר אליי.

החלק שבאמת כולם חיכו לו באלבום הזה הוא שיתופי הפעולה של טספאיי, האחד עם אד שיראן (פחות) והשני עם לאנה דל-ריי (יותר!). Dark Times הוא כל מה שהייתם מצפים משיתוף פעולה עם אד שיראן, לַארגו וויקנדי וקליט שמוכֵר. שיתוף הפעולה עם דל-ריי, Prisoner, היה המסקרן יותר עבורי. קיוויתי שהמלנכוליה של שניהם תוביל אותנו לאבדון, אבל בסופו של דבר מסתמן שזה שיר נחמד, אבל לא מיינד בלואינג.

אני כל-כך שמחה להגיד ששווה לחכות לשיר שחותם את האלבום, Angel. דבר ראשון, מדובר בדואט למרות ששמה של הזמרת לא מופיע על גבי השיר ולאחר חיפוש של בדיוק שניה גוגל גילה לי שקוראים לה Maty Noyes. בתרגיל שיווקי מבריק, היא הוציאה סינגל ממש ביום בו הופיע Beauty Behind the Madness. מעבר לכך, הוא שיר שטספאיי הפיק לבד, בניגוד למרבית השירים באלבום, וזה ניכר. מומלץ לשים אזניות ולהגביר.

אכן יש המון יופי מאחורי הטירוף; האלבום שנפתח בנימה מאוד אישית ומגלה לנו אט אט חלקים מטספאיי, הופך בשליש השני שלו למשהו קצת מעובד מדי אבל אז חוזר חזרה למשהו רגוע, שלם ואישי יותר: "I hope you find somebody". אני רוצה להאמין שטספאיי מאחל את זה בעיקר לעצמו. גם בשירים המעובדים יותר יש יופי – אנחנו צריכים ללחוץ על ריפיט כדי לחזור רגע לגרעין המורכב ולהבין שהמסיכה היא אמנות בפני עצמה ובעיקר, שהיה שווה לחכות.

עטיפת האלבום החדש

עטיפת האלבום החדש

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    פרסם את זה מחדש ב-My Movie Project.

  • comment-avatar

    פרסם את זה מחדש ב-My Movie Project.

  • DISQUS: 0