מחוץ לבועה: שחר רודריג על פסטיבל Outside Lands בסן פרנסיסקו

image05

פיסת מידע מעניינת שגיליתי על בשרי בשהותי הארוכה בסן-פרנסיסקו היא שמרבית האמנים לא מגיעים להופיע בעיר עצמה. אין בה וניוז מספיק גדולים כך שבלתי אפשרי לאכלס יותר מכמה אלפים בודדים של אנשים באולם; עקב כך, מופיעות פה להקות עם קהל מעריצים קטן יותר (או להקות בראשית תהילתן). הפרפורמרים הגדולים באמת, כולל הגרייטפול דד (מתושבי העיר המפורסמים ביותר שלאחרונה נעלו את הקריירה ב-5 הופעות ב-US of A), לא מופיעים בעיר, אלא יוצאים ל-Bay area המורחב: אמפיתיאטרון Shoreline במאונטיין וויו, Mountain Winery בסרטוגה, Greek Theater בברקלי וכו'.

המקום היחיד שיכול לאכלס עשרות אלפי אנשים הוא הגולדן גייט פארק. ואכן, על שטח של כחמישית מהפארק נפרש פסטיבל Outside Lands (או בקיצור: OSL) בן שלושת הימים. אז קצת על הפסטיבל: שתי במות ענקיות, שתי במות בינוניות ועוד כ-4 במות קטנטנות להופעות של אמנים מקומיים, מופעי סטנדאפ וכדומה פוזרו במתחם רחב הידיים. השערים נפתחים כל יום ב-11, וב-12 מתחילות ההופעות עד לסגירת השערים ב-10 בערב. בשל לוח הזמנים הצפוף, המופעים חופפים (לפעמים באופן מוחלט) ומי שמגיע נדרש לעשות את הבחירות שלו ולשריין לעצמו גם זמן הליכה בין הבמות שעלול לקחת עד כ-20 דקות בין הבמות המרוחקות.

פסטיבל אאוטסייד לנדס מתחרה באח בכור ומוכר טיפה יותר לנו (כך אני מרגישה, לפחות): פסטיבל קואצ'לה. בעוד שני הפסטיבלים מתומחרים באופן כמעט זהה, קואצ'לה זוכה להכרה יותר רחבה, אולי בשל האיחודים שיצר בשנים האחרונות. כאן תוכלו למצוא סקירה די מקיפה (אם כי מאוד אינדיבידואלית) על שני הפסטיבלים וההבדלים ביניהם – שורה תחתונה: בגלל (ואולי בזכות) קואצ'לה, הצפיפות נסבלת.

שישי. את הפסטיבל פתחה נטלי פראס על במת ה-Sutro (הבמה הבינונית בגודלה שעוד תפתיע את מארגני הפסטיבל בכמות הקהל שנהר אליה). העובדה שמדובר ביום עבודה גרמה לתנועה דלילה בכל הבמות עד לשעות אחר-הצהריים, וזה עשה רק טוב. הפתיחה האינדי-בלוזית המתקתקה של פראס הייתה כיפית ולא פלא שהיא מקבלת יותר ויותר תשומת-לב לאחרונה. אגב, אני חייבת להודות שהיוטיוב דווקא בעוכריה – היא מצוינת בעיקר בלייב (והמתופף שלה דומה ל-AJ מהבקסטריט בויז, 3>):

חיקוי של AJ ב-OSL

חיקוי של AJ ב-OSL

מיהרתי לראות מה מתרחש בבמה האלקטרונית, Twin Peaks, אבל בדרך נקלעתי למעין טרנזיט נייד במרכז המדשאה. הבמה הפצפונת הזו שיכולה להכיל עד 3 אנשים אירחה אמני פולק לאורך כל הפסטיבל וכל פעם שחיפשתי דקת מנוחה – הלכתי לשם. הפעם, הופיעו עליה ה-Easy Leaves. ישבתי לשיר שורשי אחד והמשכתי ל-Broods. הגעתי בערך באמצע ההופעה ולא יכולתי שלא להיות מהופנטת לסולנית שלהם שנעה לאיטה על גלי הסאונד המרעננים ביום חם. לדעתי מדובר בגרסא המוצלחת יותר של English Grammar:

אני רק שעה פה ואני מרגישה שאני בתנועה מתמדת כי יש כל-כך הרבה להספיק; נאלצתי לחזור לבמה ממנה הגעתי כדי לתפוס את Strand Of Oaks. לא חשבתי שזה יהיה משהו שאני מאוד אתחבר אליו – אבל ההופעה הייתה פשוט מעולה. הלהקה עצמה הייתה סוחפת, הקהל היה במוד הנכון ונענה לקריאות של הסולן לקפוץ, לשיר, ולהפגין אהבה בציבור.

אנשים מפגינים אהבה בהופעה של סטרנד אוף אוקס @ OSL

אנשים מפגינים אהבה בהופעה של סטרנד אוף אוקס @ OSL

ושוב, נאלצתי לעזוב באמצע הופעה כדי ללכת לבמה שעוד לא הייתי בה: Lands End; שם ראיתי את Street Lake Dive הנהדרים. הסולנית רייצ'ל פרייס היא באמת באמת פרייסלס. יש לה קול נהדר שהזכיר לי מישהו אחר שעומד להופיע ביום האחרון לפסטיבל ומפורסם ממנה אלפי מונים.

בעוונותיי, מכיוון שאני עדיין חדשה בכל העסק הזה של פסטיבלים עצומים, ניסיתי לדחוס כמה שיותר, ועזבתי את המקום המעולה שלי מול הבמה לטובת ליאון ברידג'ס (שיכול ללמוד דבר או שניים מ-Street Lake Dive, יש לומר) בבמת ה-Sutro. בדרך חזור הייתי צריכה לשנס מותניים ומרפקים על-מנת להתקרב כמה שניתן ל-First Aid Kit. אח, האחיות האלה וה-Blood Harmonies שלהן, ניסיתי למצוא פגם אחד ולא הצלחתי – ג'והאנה וקלרה פשוט מושלמות, מלווין דאפי נגן ה-Pedal Steel (שמנגן גם עם הווטרבויז) היה מופלא, וההופעה כולה הייתה בדיוק מה שחשבתי שתהיה ואף יותר. חיכיתי שיבצעו שירים מהאלבום הראשון שלהן וספציפית את I Met Up With A King, אבל מרבית השירים היו מהאלבום החדש (Stay Gold) שלטעמי איבד קצת את הרוגע והתמימות שהיו בשני האלבומים הראשונים. לשמחתי הן כן ביצעו את The Lion's Roar וחתמו ב-Emmylou שהוקדש לאמילו האריס, גראם פרסונס, ג'וני קאש וג'ון קארטר. מומלץ מומלץ מומלץ!

First Aid Kit @ OSL

First Aid Kit @ OSL

כבר 4 אחר הצהריים, והמתחם מתחיל להתמלא. אינספור דוכני האוכל והשתיה מלאים באנשים. בניגוד לפסטיבלי קמפינג אסור להביא אוכל או שתיה, ואסור גם לצאת ממתחם הפסטיבל ולחזור ללא אישור של מפקח מיוחד. לכן, בנוסף למאות הדולרים שמשלם שוכן הפסטיבלים המצוי, עליו גם להיפרד מעוד כמה עשרות דולרים על-מנת לשבוע. אבל (וזה אבל גדול מאוד) – האוכל מדהים. לא מדובר במוקפץ שלא יושב טוב בבטן או בנקניקיית זוגלובק במחיר מופקע כמו שאנחנו מכירים מפסטיבלים בארץ (סליחה על ההשוואה הלא-פיירית); כל המסעדות בעיר פותחות דוכן ומוכרות אוכל לג'יט לחלוטין והמבחר עצום: תאילנדי, הודי, ראמן-בורגרס, מרקים, כריכים. כמובן שכל המנות מתומחרות במחיר פסטיבל (נע בין 10-15$ למנה, ו-10$ לכוס בירה) ולכן כדאי להגיע שבעים בבוקר 🙂

בזמן שאני אוכלת, סיינט וינסנט עולה לבמה ואני חייבת להודות שאני פחות מבינה את ההייפ. תפסנו מקום רחוק מההמון ובאיזשהו שלב החלטנו לעבור לצד השני של הפארק, ל-RL Grime. בוי, כמה צדקנו כשעברנו. בדרכנו לבמה נשאלתי האם הפסטיבל הוא כל מה שחשבתי שפסטיבל אמריקאי יהיה – כשהגענו לבמה של גריים עניתי: "כן, ככה ציפיתי שזה יהיה". באיזשהו מקום, למרות שמעולם לא הייתי, הרגשתי שטעמתי טעמה של Tomorrowland.

שבת. גם ליום השני הגעתי מוקדם וניצלתי את האוירה המנומנמת כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה ל-Hurray for the Riff Raff, עליהם שמעתי לראשונה דרך סיכום 2014 של "הרמוניה דרומית". הסולנית, אלינדה סגרה, התוודתה שבצעירותה בתור ילדה סוררת ישנה בגולדן גייט פארק והנה – עכשיו היא מגיעה להופעה מול מאות אנשים שהרגע התעוררו לבוקר גשום בקליפורניה. הלהיט האמיתי של הלהקה הוא הכנר, יוסי פרלשטיין, שמתברר בערך באמצע ההופעה כי מדובר במולטי-אינסטרומנטליסט (שפעם הייתה מולטי-אינסטרומנטליסטית). ההופעה שלהם ננעלה בשיר הבא שהוקדש לכל האנשים באשר הם אנשים, ובתקווה לכך שכולנו נוכל ללכת ברחוב נטול שנאת חינם:

Hurray for the Riff Raff @ OSL

Hurray for the Riff Raff @ OSL

למדתי מהיום הקודם שכדי להחזיק עד להופעות הכותרת – צריך לא לתזז בין הבמות במהלך היום, וכך יצא שהקדמתי ל-Unknown Mortal Orchestra ותפסתי לי מקום בשורה הראשונה, ממש ממול לבום-בוקס. השילוב בין הלבוש של חברי התזמורת והשם המורבידי משהו גרמו לי לצפות למשהו אחר לחלוטין ממה שקרה על הבמה – ממליצה בחום להגיע להופעה שלהם בארץ ולהתרשם פנים מול פנים מהוירטואוזיות והכיף שבמוזיקה שלהם.

מכאן ועד קנדריק לאמאר קיפצתי בין הבמות השונות, בין היתר תפסתי את לורה מארלינג שהנעימה את זמני בדשא, אנגוס וג'וליה סטון (שעשו הרבה רעש, להפתעתי, ולכן עזבתי אותם די מהר), Toro y Moi שהחזיר אותי לערסול נעים בדשא. את יתר הזמן ביליתי בלדגום את תוצרת הדוכנים: ציורי גוף בדוכן של פייפאל, סלפיז בדוכן של גוגל, סוילנט סוילנט סוילנט, דוכני מרצ'נדייז Over-priced. אמרנו פסטיבל בסן פרנסיסקו או לא? אין ספק שלא לזה הייתה הכוונה ב-Altamont Free Concert ב-69'. יצאתי עם שלל רב: שקית בד, בנדנה, גרנולה בשלל טעמים וקעקועים זמניים. רק חסרה רבע פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ.

#סובבתי את גלגל המזל וכל מה שקיבלתי זה תיק בד @ OSL

#סובבתי את גלגל המזל וכל מה שקיבלתי זה תיק בד @ OSL

נסחפתי עם ההמון בדרך לטיים אימפלה, אבל להגיד את האמת? בשביל לגרום לי לקפץ צריך יותר מזה. והנה, בא לעזרת חבר: קנדריק לאמאר. המדשאה הייתה מפוצצת ולנסות להגיע לבמה היה בלתי אפשרי עד מסוכן. נבטה בי ההחלטה להתחיל להתרחק ולתפוס אוטובוס הביתה לפני שכל ההמון הזה יוצא את שערי הפסטיבל, אבל פשוט לא הצלחתי: המוזיקה הייתה חזקה ממני וכשלאמאר התחיל לשיר את Swimming Pools זה כבר היה ברור – נשארים עד הסוף.

ראשון. יום אחרון, קמתי מוקדם שוב. מצחיק שאפילו בפסטיבל מוזיקה שנערך בסופשבוע, האמריקאים מקובעים לשעות הנוחות שלהם. יש בזה גם משהו נחמד, לדעת שישנים מספיק כדי להגיע רעננים לגמרי ליום נוסף של מוזיקה. בשעות המתות בכל במה – הסאונדמנים בוחרים שירים כלבבם, ואת עובד הסאונד בהופעה של DMAs חיבבתי במיוחד. השיר הראשון ששודר בראשון בבוקר היה Sunday Morning של מחתרת הקטיפה 🙂

לאורך מרבית הפסטיבל, הייתי בהופעות של אמנים ששמעתי עליהם אבל לא התלהבתי מהחומרים המוקלטים שלהם (ולפעמים גם אחרי הגרסא החיה – לא הבנתי את הקטע). ההופעה הבאה חידשה לי לגמרי: Shakey Graves הזכיר לי מאוד את דבנדרה בנהרט, רק עם יותר כריזמה ויכולת לסחוף את הקהל. מסתבר שגרייבס (אלחנדרו גרסיה, בשמו המקורי) כבר בסצנה כמה שנים טובות, אבל זו הפעם הראשונה שנתקלתי בו ונהניתי מכל רגע.

הבאים בתור במצעד ה"היינו כבר בישראל ב-2014/5" היו האללה-לאס המצוינים ושמחתי שלמרות שפספסתי / אפספס חלק מההופעות השנה – אני מצליחה להשלים פה סריה לא רעה.

בעוד שני הימים הראשונים התאפיינו בוייב יותר אינדי (בכל הגזרות: רוק, פופ, היפ-הופ, EDM), היום האחרון התאפיין בקו מאוד פופי ומיינסטרימי: ג'יימס ביי, נייט רואס סולן Fun, סאם סמית' (אמרתי לכם שאזכיר אמן הרבה יותר מוכר מרייצ'ל פרייס) ואלטון ג'ון הופיעו בזה אחר זה, עם הפסקה קלה להופעה לא קצרה של הוט צ'יפ. כשחושבים על זה – יש קו מטרוסקסואלי משהו בליינאפ הזה 🙂 אלטון עלה לבמה עטוי נצנצים שמרכיבים את המילה Fantastic על הגב שלו. אין ספק שעול השנים ניכר, סר אלטון האב הטרי עצר בין כל שיר ושיר לקידות ות'נק יו'ז לעבר הקהל כשכולם מריעים לו – אבל you gotta give it to him, מדובר בפרפורמר אדיר ששר נהדר שירים בני עשרים, שלושים וארבעים שנה.

לסיכום. ההופעות הטובות ביותר בפסטיבל היו הפתעות מבחינתי (לחלקן אפילו נקלעתי כמעט בטעות, כמו הטריביוט למייקל ג'קסון ע"י להקת המחווה האדירה Foreverland): קנדריק לאמאר, RL Grime, Strand of Oaks, נטלי פראס וכמובן First Aid Kit ואלטון שלא הפתיעו אבל היו דובדבן מלכותי במיוחד. הפסטיבל עצמו מתוקתק ומדהים לראות איך המכונה עובדת; זה מהפנט – אם רק עוצרים לרגע לשבת ולהתבונן. ולהקשיב.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    פרסם את זה מחדש ב-My Movie Project.

  • comment-avatar

    פרסם את זה מחדש ב-My Movie Project.

  • DISQUS: 0