אם הייתי צריכה לתאר את הסדרה הצרפתית "קמים לתחייה" למי שמעולם לא שמע עליה' הייתי די מסתבכת, מכיוון שהיא נמצאת על התפר של כמה ז'אנרים מוכרים. מדובר במותחן פסיכולוגי שבמהלכו הגופות נערמות, אבל הרבה פעמים ידוע מראש מי הרוצח. ישנם אלמנטים של העל טבעי כאשר במרכז הסדרה נמצאת קבוצה של אנשים מתים שקמו לתחיה, אבל זו לא סדרת זומבים שעוסקת בתמה ה"קלאסית" של הפחד מכוח ההרס של מה שלא טבעי ובהישרדות בכל מחיר. במקום זאת הסדרה "קמים לתחיה" עוסקת בשאלות קצת יותר מסובכות – איך אפשר להתגבר על אסון, ומהם הטריגרים שעלולים לעורר את הטראומה מחדש? אחרי אובדן של אדם אהוב, איך ממשיכים הלאה? ומה זה בכלל להמשיך הלאה, ולמה צריך את זה? הסדרה מתעתעת בצופים בכך שבכל פעם שנדמה להם שהם יודעים מה יקרה הלאה והעלילה נצמדת לאיזושהי מוסכמה ז'אנרית, אז מגיעה שבירה לכיוון אחר לגמרי. בשל כך חווית הצפייה בסדרה מלווה בתחושה של אי ודאות, תחושה מטרידה למדי. ואין כמו המוזיקה של מוגוואי (Mogwai) לתיאור מועקה שהולכת ומצטברת, שלא ניתן לחלוטין לשים אצבע על איפה בדיוק נמצא הדבר המטריד.
יצוין שמבחינה תמטית מוגוואי עסקו הרבה בסוגיות של הרוע האנושי והקשר שלו למצב האנושי בכלל. העובדה הזו כבר ניכרת בשמות האלבומים שלהם – "Mogwai Fear Satan" למשל, או "Mr Beast" ואפילו בקליפים שלהם, כמו הקליפ הזה של Hunted By A Freak שמראה איש שזורק חיות חמודות למותן מגג מגדל מגורים (אמנם אנימציה, אבל לא לחלשי הלב). במובן הזה המוזיקה שלהם מתאימה להפליא בתור רקע לעיירה ההררית השלווה בה מתרחשת הסדרה, שהנוף בה כל כך יפה אך היא רוחשת סודות ושקרים קטלניים.
http://http://www.youtube.com/watch?v=Lu8b-EVTsZA
הרומן של מוגוואי עם תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הצרפתית החל כבר עם הפסקול שהם יצרו לסרט הדוקומנטרי זידאן – פורטרט של המאה ה-21 מ-2006. בראיון הם הסבירו שיוצרי הסדרה פנו אליהם עוד לפני שהחלו להסריט אותה, וגם התסריטים אותם הם ראו היו של פרקים מאמצע הסדרה, כך שבהרבה מובנים הם נדרשו לעבוד "על עיוור". באופן מעניין אפשר להגיד שבמקרה הזה המוזיקה השפיעה על הצילומים של הסדרה, ולא ההפך. באותו הקשר, יש לציין שבאופן כללי ז'אנר הפוסט רוק מבוקש בשיבוצים לפסקולים, כמו השימוש הנרחב שעשו יוצרי סדרת הפוטבול "אורות ליל שישי" (Friday Night Lights) במוזיקה של להקת Explosions in the Sky (ועוד קישור בין צילומי ספורט לז'אנר). זאת כנראה משום שז'אנר הפוסט רוק מושפע ממוזיקת פסקולים קלאסית ונוטה לקטעים אווירתיים ואינסטרומנטליים.
כשלמדתי תולדות האמנות וקולנוע דיברנו על המושג של "לימנליות", מושג שהתפתח מהתובנה של פרויד על תחושת המאוים. חוקרים מהאקדמיה דנים בהרחבה בנוגע לסרטי אימה או אמנות פוסטמודרנית מטרידה כמו זו של דמיאן הירסט שמה שמפחיד אותנו הוא טשטוש הגבולות – בין מה שלא חי למה שכן, בין מה שגברי לנשי או בין מה שיפה למכוער. אני חושבת שבמוזיקה שלהם מוגוואי מצליחים לשים את האצבע על בדיוק אותה נקודת מפגש מטרידה, מבלי להזדקק כמעט לדיסטורשנים או צלילים צורמניים (כמו בפסקול של "פסיכו", שהתווה את הסטנדרט לז'אנר האימה). רק באמצעות תקתוקים כמו של שעון אורלוגין או מטרונום, תמה שמזכירה תיבת נגינה המלווה בצ'לו המעניק נופך קודר ופה ושם גיטרות עם הרבה fuzz הם מסוגלים לבנות מתח ועצבנות שצפים מתחת לפני השטח, כמו החיות הטבועות המתגלות במאגר המים בסדרה. זה מה שהופך את הפסקול שלהם לבעל ערך מוסף גם במנותק מההקשר של הסדרה, והוא מומלץ להאזנה גם פשוט כעוד אלבום של מוגוואי.
COMMENTS