חלום סיאמי: עומר אסייס לוקח את "Siamese Dream" של הסמשינג פאמפקינס לפגישה עיוורת

11791885_10153456109724029_1908563383_n

את הפוסט הבא אתחיל בוידוי- מעולם לא שמעתי אלבום שלם של הסמשינג פאמפקינס. ההכרות שלי איתם מסתכמת בקליפ המעולה
ל-Tonight, tonight שנטחן בזמנו ב-MTV ואולי איזה סינגל או שניים שהתנגנו באותה תקופה והיום אני אפילו לא יודע לתת להם שמות.
לכן לשמיעת האלבום Siamese Dream שיצא היום לפני 22 שנה הגעתי כשאני לא ממש יודע למה לצפות, עיוורת כבר אמרנו?

האלבום מתחיל עם Cherub Rock שנפתח עם תוף סנייר שעושה מארש במשך שתי תיבות והוא, כמו הגיטרה הנקייה והקצבית אחריו, לא יחזרו בהמשך השיר. לאחר מכן מצטרפים בס אגרסיבי וגיטרות עמוסות דיסטורשן. פה הרגשתי שמדובר בלהקת רוק שרוצה למתוח גבולות, אבל בקטנה.
ב-Quiet ו-Today שבאים לאחר מכן אמנם לא מצאתי איזה אלמנט מייחד, אבל הם שירי רוק מצויינים שדווקא בהם אפשר לשמוע את היכולות הווקאליות הכל כך מגוונות של קורגן ואת היכולת שלו לכתוב שירי רוק פשוטים וטובים, שגם אם לא נושאים באמתחתם הפתעות מיוחדות עדיין מהווים תענוג לאוזן.

אחרי זה מגיע Hummer, ואיתו שוב הפתעה קטנה בדמות הפתיחה המצויינת שלו; ריף אוריינטלי שנשמע כאילו מנוגן מתקליט מלא רעש, אשר משתלב מדהים עם ריף גיטרה פשוט אך קליט שמצטרף אחריו ויחד הם יוצרים פתיחה מעולה מהסוג שתופס אותי כבר בשמיעה ראשונה.
כשהגעתי ל-Disarm כבר זיהיתי צלילים מוכרים, כנראה ששמעתי אותו לא מעט פעמים ולא היה לי מושג. אני חושב שבשיר הזה גם הבנתי מה אני כל כך אוהב באלבום הזה, שהוא אמנם אלבום רוק, אך לא מעט מהשירים בו כתובים בצורה פופית עם פזמונים קליטים מאוד. אפילו כינורות ופעמוני כנסיה מגיעים במינון נכון ולא הופכים למאוסים או בנאלים, אלא משאירים אותך בקשב מלא אפילו שהדרך זרועה גם בקטעים קצת פחות קומוניקטיביים.

Soma הוא בעיניי המוצלח שבשירי האלבום, השיר כולו ובמיוחד הפתיחה שלו נשמעים כמו משהו שבקלות היה יכול להכתב על ידי רדיוהד, ההרמוניות של הגיטרות בהתחלה והשירה של קורגן לאחר מכן נשמעים כאילו הם משייטים באותו חלל שתום יורק יתחיל לשייט בו עם הלהקה באותם שנים.
השיר מתחיל ונגמר בווליום גבוה ובמהלכו קורגן מהפנט את המאזין בליווי תופים חלושים ברקע כשהוא שר על שנאה, אהבה ורצח ומגלם בתוך השיר את הכעס והדכאון שכל מתבגר בניינטיז חווה, בין אם הוא שמע את הפאמפקינס, נירוונה או אביב גפן.

ב-Silverfuck, התיאום שהבס והתופים מגיעים אליהם הוא תענוג צרוף, הקצב המהפנט והלימות התופים נותנים פתיחה מעולה לשיר שילך אחרי זה לכיוונים אחרים לגמרי וייצור קטע פסיכדלי לחלוטין שמראה שקורגן לאט לאט חושף את הקלפים שלו ולא מפיל על המאזין הכל בתחילת האלבום.

כמו שקורה לי לא מעט עם דברים מהניינטיז, פחדתי שאלבום רוק מהתקופה ההיא פתאום ירגיש לי לא רלוונטי, שאני לא אתחבר או שהוא ישמע לי בנאלי. אבל האלבום בנוי ככה שיתאים לכל מאזין, הוא מצליח להשחיל ניצוצות של פסיכדליה ואוונגארד יחד עם שירי רוק קלאסיים שכתובים כל כך קליט ונכון שאי אפשר שלא להנות מהם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0