קליפורניה, Here we come: שחר רודריג על האלבום החדש של מיגל

miguel_polaroid

לא בכדי האלבום של מיגל נפתח בשיר כמו Beautiful Exit; מיגל, קליפורנאי בן לאב מקסיקני ואם אפרו-אמריקנית, הוא ההגדרה של בן מיעוטים והוא לא מהסס להוציא את הקלף הזה כבר בשיר הפותח את האלבום:

Ignore the planned conventions of society
The muted world, doesn't dream in colors
No fear, no shame, wildhearts can't be broken
You're here for a reason, you know

כדי להוכיח לנו שהוא פה כדי להישאר, מיגל לא בוחל באמצעים ויוצא בהצהרות השוואתיות כלפי עמיתו למקצוע, פרנק אושן. בואו נדבר על זה רגע: שני גברים צעירים מקליפורניה שעושים מוזיקה על התפר שבין ר'נ'בי ואלקטרוני, האם זה באמת בהכרח נופל על אותה משבצת? אולי, לא בטוחה בכלל. כן, אפשר להשוות שירים מסוימים של מיגל (לדוגמא Coffee) לשירים של אושן (תנסו שניה לנגן את Coffee בו-זמנית עם Bad Religion – מיינד פאק מובטח); אבל כשיורדים לפרטים הקטנים – אין בסיס להשוואה. לדעתי, גם להוצאה של Coffee כסינגל ראשון יש תפקיד בספין התקשורתי שמטרתו לגרום לנו לחשוב שאולי באמת יש דמיון בין אושן למיגל ובאמצעות זאת למכור יותר תקליטים.

האלבום ממשיך ב-Valley הכסאחיסטי והמונוטוני משהו, ב-N.W.A שמזכיר קליפים מהאייטיז מתובלים בהרבה פ'אנק, ואז ב-Waves שנשמע כמו ברונו מארס על ספידים. כל השירים האלה קורים בווסט קואוסט, ואין ספק שמיגל הוא תוצרת החוף: הגלים, השירים החמים (מה זה חמים, לוהטים..), הוליווד דרימז – אפשר להרגיש את קליפורניה מדגדגת בכפות הרגליים דרך האוזניים. בהוליווד דרימז מיגל חוזר למוטיב העיקרי של האלבום:

Vivid schemes, put my name on a marquee
Still waiting for my big break, for fame sake

התאכזבתי לשמוע שהשיר היחיד באלבום שמזכיר משהו מהמורשת הספרדית של מיגל ונקרא Desafinado A Morir הוא אינטרלוד קצרצר שלא נותן ביטוי למוזיקה המקסיקנית. באופן כללי – בתור בן מיעוטים, מיגל הרבה יותר מחובר לצד האפרו-אמריקני שלו, כך נשמע.

ואז הגיעו שלושת השירים האחרונים באלבום: Flesh, Leaves ו-Face the Sun, דואט עם לני קרביץ (שאפילו הופיע בורכטר השנה, איזה כיף שחזרנו ל-99'??). Flesh מאוד מהוקצע, שיר דרים-ר'נ'בי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שיהפוך לשיר חובה בפלייליסט חדר מיטות קלאסי ולדעתי היווה את ההשראה העיקרית לקאבר השנוי במחלוקת של האלבום הזה.

Leaves הוא שיר הלל לקליפורניה, הבית הפיזי, אבל גם הרוחני, של מיגל: California, please don't change. קשה שלא להתאהב בקליפורניה, כשמיגל שר עליה כמו מתוך תפילה.

הדואט עם קרביץ הוא ההימור שלי לסינגל האחרון מהאלבום הזה. הוא מאוד קליט, מתגבר מתגבר מתגבר וכמעט מתפוצץ – עד סולו הגיטרה של קרביץ שנועל אותו. זה שיר שהיה יכול להיות מושלם אם היו מעבדים אותו פחות, ובמקום באסים מוסיפים לו עוד קצת תופים וטרבל.

לסיכום – נו, אתם באמת חושבים שעבודת יח"צ תגרום לי להאמין שמשהו מתעלה על Channel Orange של פרנק אושן? ואם נתעלם שניה מההשוואה (שאני משתפת איתה פעולה בפוסט הזה, דאמ!), Wildheart של מיגל הוא לא אלבום גרוע, אבל הוא גם לא הבטחת השנה שחשבתי שיהיה אחרי ש-Coffee יצא. יש בו הרבה אטיטוד שלא בהכרח בא בטוב, מתובל בכמה המנוני קיץ שיפוג תוקפם עם חילופי עונות.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0