ספיישל דוקו-מוזיקה: צוות המגזין של קולומבוס ממליץ על סרטי דוקו מוזיקליים נבחרים

אחרי דיון ער אצלנו במגזין על סרטים דוקומנטריים העוסקים במוזיקה, החלטנו להרים את הכפפה ולפתוח פרוייקט מיוחד ומתגלגל, המביא לכם המלצות על הסרטים הדוקו-מוזיקליים שלטעמנו מאוד כדאי לכם לראות.
צפייה מהנה…

אלקנה כהן- (No Direction Home (2005

מרטין סקורסוזה הוא אחד האנשים הבודדים שהצליחו להבין את בוב דילן. הסרט “No Direction Home” עוסק בתקופה הסוערת, הפורה והמדוברת ביותר בביוגרפיה של דילן: שיא ההצלחה שלו כזמר פולק וההחלטה שלו להפוך לזמר רוק. סקורסזה שילב קטעי וידאו מקוריים (ההופעה המיתולוגית בפסטיבל ניופורט 1965, מסיבות העיתונאים השערורייתיות וסיבוב ההופעות המבולגן באירופה ב-1966), ראיונות עם דמויות כמו פיט סיגר (שהפריך את המיתוסים בדבר ההתפרצות האלימה שלו בניופורט), ג'ואן באאז (שמדברת בגילוי לב על האכזבה שלה מדילן), ומעל הכל- דילן עצמו, במצב רוח תקשורתי, פתוח וכן, נותן את הגרסה שלו לאירועים בפעם הראשונה, 40 שנה אחרי.

ציפי פישר- (2003) Searching for The Wrong-Eyed Jesus

כשאומרים אמריקה לרוב חושבים על גורדי שחקים כמו בניו יורק ושיקגו, גשרים מונומנטליים כמו בסן פרנסיסקו ניו ג'רסי, אוכלוסיה מגוונת בעלת ניידות חברתית גבוהה. אך ישנה אמריקה נוספת, ארץ נחשלת ופונדמנטליסטית, ועל פי מיטב מסורת הרואד טריפ זוהי האמריקה שאותה יוצא מוזיקאי האלט-קאנטרי ג'ים ווייט לגלות בסרט Searching for The Wrong-Eyed Jesus. ווייט נוסע ברחבי אזור הרי האפלצ'ים בדרום האמריקאי, פוגש מוזיקאים כמו דיוויד יוג'ין אדווארדס (וובן האנד, 16 הורספאוור) וההאנסום פאמלי (אלה משיר הפתיחה של "בלש אמריקאי"), לצד מוזיקאי פולק, רוקבילי וקאנטרי פחות מוכרים לקהל הרחב כמו נגן הבנג'ו לי סקסטון. זהו סרט שבזכותו תוכלו להבין את התמות הגותיות האפלות שמאפיינות את המוזיקה שבאה ממקומות אלה, והשפעת הדת והמצב הסוציו-אקונומי על אותם היוצרים. זוהי אמריקה מוזרה יותר, קיצונית יותר, אבל גם כזו שיש בה אותנטיות של מסורות מוזיקליות מתמשכות ושל קהילות שנאחזות בקרקע כנגד כל הסיכויים.

(2005) Crossing The Bridge: Sound Of Istanbul

טורקיה היא שכנה של ישראל, ובהרבה מובנים בעלת מנטליות דומה, אבל הסרט התיעודי לחצות את הגשר ((Crossing The Bridge: Sound Of (Istanbul ממחיש עד כמה ישראלים מקובעים כאשר הם חושבים על המונח "מוזיקה טורקית". בזכות המבט החיצוני של חבר להקת Einstürzende Neubauten הגרמנית, אלכסנדר האקה, שבא לאיסנטבול עם הרבה סקרנות ורצון ללמוד על העיר, אנו נחשפים למגוון רחב מאוד של סגנונות- רוק פסיכדלי משובח, היפ הופ עדכני, שירי עם כורדיים. הסרט בוים על ידי אחד מהבמאים האהובים עלי, פאטי אקין, שכמעט כל הסרטים שלו עוסקים בנקודת המפגש בין טורקיה לגרמניה.

איתמר שוורץ- (2012) Beware Of Mr. Baker

את השם ג'ינג'ר בייקר, שמעתי לראשונה לא הרבה זמן לפני הצפייה בסרט האדיר Beware Of Mr. Baker. בייקר היה בין השאר, מתופפה וממקימיה של Cream האגדית. כבר מהסצינה הראשונה, בה מרביץ בייקר ליוצר הסרט עם מקל בפניו(!) ברור שמדובר בטיפוס חד פעמי.
בין התמכרויות לסמים, שליפות סכינים ומסע קפריזי לאפריקה בחיפוש אחר מקורות הקצב, משתקפת דמותו הצבעונית וחסרת הפשרות, שעם כל המופרעות שלה היא גם מאד אנושית. הסרט מספר על כוחה של היצירה, על יוצר חסר עכבות הפועל מתוך יצר מוחלט ותוך כדי מחרב את סביבתו ושורף קשרים בינאישיים. האם הגאונות שביצירה שווה את המחיר? זו כבר שאלה פילוסופית.

שחר רודריג- (2015) ?What Happened, Miss Simone

אם לחטוא ולומר את האמת, מעולם לא התעמקתי ביצירתה של נינה סימון – היא קונצנזוס שפסח עליי. לרוב השירים שלה (או לקאברים שביצעה) התוודעתי דרך הרדיו, דרך "לפני השקיעה" או דרך האלבום הנהדר הזה שהוציאו החברים בשפגאט. והנה יצא סרט חדש דנדש על חייה של יוניס ויימון, הלא היא נינה סימון, וגיליתי המון על האישה המוכשרת הזו: שיעורי הפסנתר שלקחה אצל המורה הלבנה מעבר לפסי הרכבת, הבעל המכה, החיים בליבריה והבדידות הגדולה שלה. סימון מדברת לצופים לאורך מרבית הסרט בין אם בהקלטות רדיו, וידאו, פסטיבלים וקונצרטים ובין השורות מצאתי שסימון התחברה כל-כך לתנועה למען זכויות האזרח פשוט כי הייתה חייבת למצוא את הדרך להיות שייכת למשהו – גם על חשבון בריאותה הנפשית.

אני מניחה שלמי מביניכם שמכיר את חייה של סימון, הסרט הזה לא יחדש כלום, ולמען האמת – הוא גם לא מאוד עסיסי כפי שסרט על חייה של נינה סימון יכל היה להיות. אבל למי מביניכם שלא מכיר, כמוני, זו הזדמנות ללמוד על אחת מהגדולות באמת.

(2002) Standing in the Shadows of Motown

בניגוד להרבה סרטים דוקומנטריים שנכתבים ומוקרנים לאחר מות גיבוריהם, בסרט על הפאנק בראת'רס מככבים הנגנים עצמם, כמחווה לאחים שאינם איתנו יותר. הפאנק בראת'רס הם הקול שמאחורי מוטאון של ברי גורדי; שמות כמו ג'ו מסינה, בוב באביט, ריצ'רד "פיסטול" אלן, ג'ו האנטר ועוד – הם אלה שיצרו את הוייב הזה של מוטאון ואת פס הקול של שנות ה-60' בדטרויט (ובעולם כולו). האחים הגדילו לעשות וגם הקליטו עבור הסרט מבחר מהשירים המוטאוניים, מושרים על-ידי זמרים עכשוויים כמו ג'ואן אוסבורן, צ'אקה קאן ובוטסי קולינס. שני השירים אותם אוסבורן מבצעת הם פסגת היצירה, לטעמי, והם לא נופלים (אם לא עולים) מהמקור. מומלץ בחום!

הסרט המלא >>>

http://www.youtube.com/watch?v=UmsPJ9o5jw8

דביר כלב- (2011) PJ20

אם הייתי מעריץ של פרל ג'אם לפני שראיתי את PJ20 , שיצא לרגל 20 שנות פעילות של הלהקה ב-2011, אז אחריו רק חלמתי על הגולדן רינג כשהם יגיעו לארץ. באותם ימים הייתה פעילה קבוצת פייסבוק אופטימית אחת שניסתה לגרום להם להגיע לכאן וצברה תאוצה, או כך זה היה נראה.
את הסרט כתב וביים קמרון קרואו שאני בספק אם צריך להציג, ומגולל את סיפורה של הלהקה מנקודת מבט של חבר שמתעד, באינטימיות לא מעיקה, מלא בקטעי הופעות המדגימים בקלות כמה פרל ג'אם היא להקת הופעות גדולה וכמה הם עושים חשק להיות באחת.

(2008) It Might Get Loud

מפגש של שלושה גיטריסטים גדולים – ג'ימי פייג', ג'ק וויט ודה-אדג'. מספרים לנו את איך הם התאהבו בגיטרה בפרט ובמוזיקה בכלל, מי השפיעו עליהם לפני ולאורך הקריירה. הסרט משייט רוב הזמן באווירה נינוחה, כזו שמספרת לך סיפור מרתק ברוגע, אבל עם הדגמות. מבלוז שורשי לדיסטורשנים מפרקי מגברים. השיאים מגיעים בג'ימג'ומים משותפים, פעם על הריף של קשמיר כשפייג' מדגים והשאר משתתפים ופעם על הריף של Seven Nation Army וכך הלאה. חובה בקרב מי שהגיטרה קרובה לליבו וגם מי שלא, ימצא שהיא מתקרבת אליו.

תומר כהן- (Something from Nothing: The Art of Rap (2012

מי שקצת מבין היפ-הופראפ יודע כבר מזמן שזה הרבה מעבר לקללות, יריות אחד על השני ושל מי יותר גדול. ובשביל מי שעדיין לא יודע, יצר אייס טי את הדוקו הנהדר הזה כי היפ-הופ זה תרבות שלמה של אופנה, דיבור, גרפיטי, חריזה במהירות טיל של זלאטן וכריזמה נדירה. הארלם, הברונקס, קאמפטאון, לונג ביץ', איסט קואסט, ווסט קואסט. ההיפ הופ הגיע מכל מקום ושלט בכל פינה. "משהו" שהפחיד חברה שלמה והיו בטוחים שישאר קבור בסוף שנות התשעים. אבל ההיפ-הופ פה עדיין והשורשים החזקים שמוזכרים בסרט הזה מוכיחים למה. למה יש קולות שפשוט אי אפשר להשקיט.

(Kurt Cobain: Montage Of Heck (2015

מוזיקה נותנת הרגשה אחרת, הרגשה של חברות מיוחדת. זה בעיקר קורה עם אמנים שנפתחים אליך כמו בלחסן או במקרה הזה כמו קורט קוביין. לי ולקורט יש יחסים מיוחדים כבר עשרות שנים, הוא מספר לי ואני לו. ולמה אני מספר לכם? כי אז הגיעה שנת 2015 ואיתה ברט מורגן שהכיר לי את חבר שלי שוב, באור שונה. אור אפל של מאניה דיפרסיה, עלטה של ציורים, איורים ומילים נדירות, דרך העיניים הכי אישיות של האנשים הכי קרובים(קנאה קנאה קנאה), שמספרים על הבפנים של האדם שמאחורי הג'ינס הקרוע וחולצת הפלאנל, על האיש שבתוך המנהיג בעל כורחו שנקרא קורט קוביין, סולן נירוונה, גיבור.

שי גולן- מסע הבחירות של מאיר אריאל (1988)

בסוכות 1987, כמה שבועות לפני פרוץ האינתיפאדה הישראלית, יצא מאיר אריאל יחד עם להקת הליווי שלו – קאריזמה (הרכב של כוכבים – יהודה עדר, מיקי שביב, רע מוכיח ובונוס – יואב קוטנר כגימיק על קונגוס) למסע הופעות ברחבי ישראל בסטייל מסעי הופעות רואד טריפ בארה"ב. הקונספט פשוט – נוסעים מקריית שמונה, בפיתולים רבים, עד לאילת ופשוט מופיעים, בלי תיאום מראש, מקימים במה באמצע היישוב/עיר ומתחילים לנגן. הקונספט הזה יצר הרבה מפגשים מעניינים בין מאיר אריאל והלהקה לבין התושבים בכל מקום שבו הם הופיעו, בין אם זה בירוחם, עכו, בבסיס צבאי בבקעה. הסרט מתעד הכל ובאופן לא מוטה, את הטוב ואת הרע. החייל בירוחם שעומד ושר עם מאיר את כל המילים עם תקליט ביד מחכה לחתימה, ההופעה בעכו שמסתיימת בחטף כי מורידים את השאלטר אחרי שמאיר מכריז שאם נצביע בעדו הוא יהפוך את המריחואנה לחוקית, השיטפון בכביש הערבה ועוד. כל ההתרחשויות בסרט מראים כמה מאיר אריאל שייך ולא שייך לחברה הישראלית, או כמו שקוטנר אומר בסרט – "מאיר הוא כמו נייר לקמוס של החברה הישראלית".

הסרט המלא >>>

שק של סנטימנטים – האיחוד האחרון של כוורת (2014)

למי שאוהב את כוורת, סיבוב ההופעות האחרון שלהם היה אירוע משמח, אבל הייתה בו גם נימה של עצבות. ההופעות היו נהדרות, הפקה מהוקצעת, השירים כרגיל טובים. אבל אי אפשר היה לפספס את העובדה שהחבר'ה כבר לא בשיאם. די במבט אחד על קלפטר, או על אפרים שמיר שעלה על הבמה עם מד דופק, או על גידי גוב ששבר את היד יום לפני ההופעה הראשונה והיה עם קיבוע במשך כל הסיבוב. ועם כל זאת, הם עדיין כוורת, ועדיין דני סנדרסון יקפץ על הבמה עם אולארצ'יק, גידי גוב יטעה כשהוא מקריא את סיפור המכולת ויתעצבן על הקהל כשמתקנים אותו, וכמובן המוסיקה המשובחת.

הסרט עקב אחרי כל התהליך, ממסיבת העיתונאים שהכריזה על האיחוד (עם החיבור לסקייפ בשביל פוגי שכמובן לא עבד), דרך החזרות, ההופעה הראשונה בבריכת הסולטן וההופעה האחרונה בפארק הירקון. מי שמכיר את כוורת (ובעיקר את קטעי הבונוס בדיסקים שלהם) יודע שאם מצלמים בחדר החזרות יהיו הרבה צחוקים והסרט לא מאכזב מהבחינה הזאת, כמו בקטע שכל הלהקה שרה "ילד מזדקן" על הלחן של "התקווה". מצד שני, גם קטעים שמראים כמה חברי הלהקה השתנו והתרחקו זה מזה בגישה שלהם עם הזמן. כמו לדוגמה, בדיון על הסולואים ב"למרות הכל". דני וגידי מתנגדים כי הם לא רוצים להכביד על הקהל, ואפרים שמיר שאומר "זה יהיה כל כך נורא אם הקהל ישמע את דני סנדרסון עושה סולו גיטרה?".

עוד חלק מעניין בסרט הוא כשמתמקדים בכל אחד מחברי הלהקה ועוקבים אחריו קצת, פה אנחנו גולשים קצת לאזורים צהובים יותר. למשל כשהמצלמה מתמקדת בגידי גוב והבמאי שואל אותו על האובדן הטרי של אשתו ענת גוב. אבל, למרבה המזל, החברים בכוורת לא מאפשרים את זה יותר מידי, גידי מיד מכריז בפני המצלמה שהוא לא מתכוון להתחיל לדמוע.

לסיכום, מי שמאוד אוהב את כוורת, יהנה מהזווית הנוספת לאיחוד האחרון שלהם, ויבין בצורה חד משמעית למה לא תהיה עוד "כוורת חוזרת".

תום יוגב- Down by the River (2011)

ארבעה קבין של כשרון ירדו לעולם, ותשעה מתוכם נטל יו לאורי, שבסרט התיעודי Down by the River מתגלה כפסנתרן וזמר בלוז לא רע בכלל בשביל מה שהוא מכנה: "Middle aged, middle-class, balding Englishman". בסרט, שיצא בשנת 2011, יוצא לאורי לרוד טריפ שמתחקה אחר שורשיו של הניו אורלינס בלוז – אותו אחד שאנחנו מכירים ממיסיסיפי, רק עם פסנתר, חטיבת כלי נשיפה, וקצת יותר נימוסין והליכות. אבל רוד טריפ של יו לאורי כמובן לא נעשה בוואן ובג'וק ג'וינטס אפלוליים, אלא במכונית עם גג נפתח, מועדונים יוקרתיים בניו אורלינס, והופעות לצד העילית המוזיקלית שיש לעיר להציע, דוגמת אירמה תומס ואלן טוסנט. למרות הריחוק האליטיסטי משהו, זה עדיין סרט מעניין ועם פסקול מעולה למי שאוהב את הבלוז שלו מהול בפסנתר. האלבום הראשון שהוציא לאורי עם שירים שהקליט במהלך הסרט הוא אלבום כיפי ונעים, אבל לצערי באלבום השני כבר היה נראה שהוא מנסה לסחוט את הלימון יותר מדי. בנימה אישית, אני יכולה לספר שהסרט נסך בי השראה לצאת למסע בלוזי פרטי בארצות הברית, אמנם בלי גג נפתח אבל עם פסקול משובח שמלווה אותי מאז.

http://http://www.youtube.com/watch?v=P0PdXih2aNE

ירון ברוידא – 20,000 Days on Earth (2014)

מתוך הסרט: "אתם רוצים לדעת איך לכתוב שיר? הסוד לכתיבת שירים הוא קונטרפונקט. קונטרפונקט הוא המפתח – להניח שני דימויים שונים לגמרי אחד ליד השני ולראות לאיזה כיוון הניצוצות עפים. כמו להכניס ילד קטן לאותו חדר עם… לא יודע, פסיכופת מונגולי או משהו כזה, ופשוט להישען אחורה ולראות מה קורה. ואז אתם שולחים פנימה ליצן, למשל, על תלת אופן, ושוב אתם מחכים ומתבוננים. ואם זה לא עושה את העבודה – אתם יורים בליצן."