Homeספיישלים

שבוע צבעוני: אלקנה כהן בספיישל אלבומים בצבעים

מ"מוזיקה מהבית הוורוד" ועד "כחול אמיתי", שבוע מאוד צבעוני: גם דגלי הקשת בענן מתנוססים בכל מקום וגם שני אלבומים "צבעוניים" יצאו השבוע. הנה רשימה (חלקית) של כמה אלבומים כאלו…

CD0713THE_BAND-MUSIC_FROM_BIG_PINK-front

ורוד: The Band – Music From the Big Pink (יצא השבוע לפני 47 שנים)

"הוורוד הגדול", הוא הבית שבו גר בוב דילן בתקופה המסתורית בחייו, בסוף שנות השישים ותחילת השבעים. אל הבית הזה הוא הזמין את חברי להקת The Hawks לגור ולהקליט. חוץ ממקום להיות בו, דילן נתן עוד כמה דברים: ראשית, הוא שינה את שם הלהקה מ “The Hawks” ל- "The Band" (הומור דילני אופייני), הוא נתן להם במתנה כמה שירים (I Shall Be Released הוא הידוע שבהם) וגם צייר את העטיפה לאלבום הבכורה של הלהקה. "הוורוד הגדול" נתן ל"להקה" בדיוק את החשיפה לה הם היו זקוקים, צייד אותם בכמה להיטים שממשיכים להתנגן עד היום (The Weight לדוגמה), והפך לאחת מאבני הדרך של הרוק האמריקאי בשנות השישים.

כחול: Madonna – True Blue (יצא השבוע לפני 29 שנים)

באותו שבוע ו-18 שנה אחרי, מדונה הוציאה אלבום שלישי, המצליח ביותר שלה עד היום. הקהל ציפה למשהו פרובוקטיבי ומעורר מחלוקת לפחות כמו Like A Virgin מהאלבום הקודם, וזה בדיוק מה שהוא קיבל: קשה להצביע על שיר יותר בוטה מ-Papa Don’t Preach אפילו בקריירה של מדונה עצמה, והמכירות המריאו לשמיים בהתאם. מדונה כתבה לאלבום גם את La Isla Bonita המתקתק, ובכך הוכיחה שהיא יודעת יותר מטריק אחד, ומי יודע- אולי היא שומרת עוד הפתעות להמשך.

http://http://www.youtube.com/watch?v=G333Is7VPOg

סגול: Prince – Purple Rain

האמן-שאז-עוד-היה-ידוע-בשם-פרינס הוציא חמישה אלבומים לבדו, ורק בשישי בחר לעבוד עם להקה. אולי זה מה שנתן לו את האומץ לגלות סגנונות יחסית חדשים בשבילו: פופ, רוק ורוק כבד. "גשם סגול" הפך את פרינס לאמן ענק בקנה מידה בינלאומי, ולאחד המוזיקאים החשובים ביותר בעולם- ולא רק ככותב רומנטי.

http://http://www.youtube.com/watch?v=F8BMm6Jn6oU

אדום: King Crimson – Red

ב 1974, קינג קרימזון התרחקו ממחוזות הפסיכדליה העדינה שהקהל התרגל אליה מתחילת הדרך והקליטו אלבום חשמלי וקצבי, עם קטעים נגישים יחסית ואווירה אפלולית. הקטע הראשון של האלבום הוא רוק כבד פרוגרסיבי עם הרמוניות שמזכירות את הביטלס, ומשם זה הולך ומתעצם, עד השיר הסוגר Starless (שבמשך שנים שימש כאות הפתיחה של "שתיקת הכבישים" בגלגלץ, והכניס אלפי ישראלים למוד לילה). אחרי "אדום" קינג קרימזון התפרקה וחזרה לפעולה רק לאחר כעשור, עם חברים חדשים, ושוב, כיוון מוזיקלי שונה לגמרי.

http://http://www.youtube.com/watch?v=zvz8jtZ3f5s

שחור: Metallica – Black Album

מטאליקה עברה הרבה בשבע השנים הראשונות לקיומה: שלושה אלבומי מופת פרועים ומצליחים, הצלחה מסחררת, אובדן טראגי של חבר ללהקה, ניסיון להמשיך עם באסיסט חדש ואלבום שלא הצליח לשחזר את ההצלחה הקודמת. ב-1990 הציע המפיק בוב רוק לעבוד עם הלהקה, ויחד איתו הם יצרו את אחד האלבומים הידועים ביותר בהיסטוריה של הרוק, עם להיטים שהם בית ספר ב"איך לכתוב להיט רוק", שירים קליטים וברורים והגעה לקהל של מיליונים ברחבי העולם, ממטאליסטים כבדים ועד מאזיני סופשבוע רגוע. כמובן שהמעריצים "האמיתיים" נוהגים להשמיץ את "ההתמסחרות" הזו, אבל עם הצלחות קשה להתווכח.

http://http://www.youtube.com/watch?v=Ckom3gf57Yw

ירוק: מאיר אריאל – ירוקות

מאיר אריאל החליט לסיים את טרילוגיית האלבומים הראשונים שלו שכללו את "שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים" ו-"ירוקות", עם אלבום כבד ועמוס, מוזיקלית וטקסטואלית. אלונה טוראל הפיקה את האלבום שנפתח בריף גיטרה כבד המלווה שיר מחאה ("מדרש יונתי"), ממשיך עם בלדה שקטה ואפלה ("שרל'ה היתה אוהבת את זה") ומשם ל"נשל הנחש", אחד השירים היפים והחדים שנכתבו בעברית. הצבע הירוק נוכח מאוד לאורך האלבום, ובמיוחד בפי הנערה מ"פלוגה בקו" –"זה עוד ירוק! חרדו עיניה החומות".

http://http://www.youtube.com/watch?v=cDkvt9pbnqs

צהוב: Elton John – Goodbye Yellow Brick Road

שיר הנושא של האלבום הזה, דרמטי ומלודי, הוא הצהרת עצמאות של האמן מול כל מה שהעולם מצפה ממנו, אבל אלטון ג'ון נתן בתקליט הזה בדיוק את מה שהעולם ציפה ממנו: בלדות מרגשות ודרמטיות, לחנים מורכבים שעוטפים מילים ישירות וציניות לעיתים. Don’t Let the Sun Go Down on Me הוא ההמנון האופטימי האולטימטיבי, בעוד ש-Candle in the Wind מוצא לו תמיד גיבורה אחרת להתאבל עליה, והוא תמיד מרגיש נכון ועדכני. חוץ מזה, אין דבר כזה יותר מדי רפרנסים לקוסם מארץ עוץ.

http://http://www.youtube.com/watch?v=RZ3Bb4UsXhU

אפור: Danger Mouse – The Grey Album

האלבום האפור של בריאן ג' ברטון, הידוע יותר בשם די. ג'יי. דיינג'רמאוס, הוא בעצם מאש-אפ מבריק בין שני אלבומים שלכאורה אין ביניהם שום קשר: האלבום הלבן של הביטלס והאלבום השחור של ג'יי זי.
"האלבום הלבן" של הביטלס הוא אלבום ללא שם. אוסף עשיר ומגוון של קטעים שהוקלטו בשנים 1967-1968- אחרי ההצלחה האדירה של סרג'נט פפר ולפני הדעיכה הגדולה ופירוק הלהקה. הביטלס בשיאם האמנותי באלבום הזה, שכולל בלדות אקוסטיות (Blackbird), שירי מחאה אנטי-מחאתיים (Revolution), שירי רוק על זמניים (While My Guitar Gently Weeps), ואפילו רוק כבד (Helter Skelter).
"האלבום השחור" של ג'יי זי הוא יצירת היפ הופ יותר סטנדרטית: אוטוביוגרפית במהותה (שהוצגה כאלבום האחרון של ג'יי זי) ומערבת את גדולי המפיקים: מד"ר דרה, דרך אמינם וקניה ווסט ועד ריק רובין. ג'יי זי טען שהוא אמר באלבום הזה את כל מה שהיה לו להגיד (אם כי אחר כך התברר שבעצם יש לו עוד מה לומר).
ב"אלבום האפור", דיינג'ר מאוס הלביש את הראפ של ג'יי זי על סימפולים מתוך האלבום הלבן. התוצאה מרעננת, מצחיקה, גאונית בחלק מהמקרים וביזארית באחרים, אך מקורית ומזכירה שמוזיקה היא פשוט מוזיקה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0