מגרש השדים: שחר רודריג ראתה את אלג'יר לייב בסן פרנסיסקו

1424811058ALG_7184

לבמה עולה קבוצה של אנשים – כל אחד מכוון את הכלים, מסדר את העמדה שלו. במרכז הבמה בחור אפרו-אמריקני (אם להיות פוליטיקלי קורקט) עם תג אורח? עובד במה? אמן? כבר שעה שהוא מסתובב פה בקהל עם כוס בירה. ואז חושך. "אנחנו אלג'יר מאטלנטה, ג'ורג'יה". מחיאות כף א-לה מיסת יום ראשון פותחות את ההופעה ומהמקום שלי למרגלות הבמה הפוני עף מעוצמת הבסים המלוות אותן; הדי הבס פועמים בי ואני מרגישה שעורכים בי טקס גירוש שדים.

האמת, אלג'יר הייתה הלהקה השלישית לעלות לבמה באותו הערב, ב-Bottom of the Hill, סן פרנסיסקו. פתיחת הדלתות אירעה ב-8 בערב, ואני שלתומי התרגלתי לסטנדרטים ישראליים, לקחתי את הזמן. ב-8:30, כשהגעתי, כבר הייתה להקת חימום על הבמה, כמה דקות אחריה עלה המופע המשני ולבסוף, בערך ב-10 חבורה של אנשים שעד לפני רגע סתם הסתובבו בקהל – עלו לבמה בעצמם והתחילו לכוון כלים.

זה קונספט נחמד, א' – להתחיל בזמן, אבל אדיר גם להיכנס למקום שכבר משעת האפס מושמעת בו מוזיקה חדשה ומגוונת. את הערב פתחו Liphemra שמנסים לרכוב על הגל האלקטרוני: 5 מילים והרבה עבודת סמפלינג. אחריהם עלו Le Vice המקומיים עם גרוב אדיר, אבל עם זמרת שפשוט לא מצליחה להמריא לגובה של הנגנים שלה; קצת הזכירו לי את Vulfpeck לרגעים…

ואז… אלג'יר. אחרי ששומעים את השירים של אלג'יר, זה לא מפתיע שפרנקלין ‏ג'יימס פישר בחר לפתוח את ההופעה בעובדה הזו: אטלנטה, ג'ורג'יה. המוזיקה של אלג'יר מאוד שורשית באופיה והיא עשירה בטקסטים פוליטיים מאין כמותם, ביניהם הקלטות של אקטיביסטים שחורים כגון ג'יימס בולדווין וקורנל ווסט. מעבר לכך – מחיאות הכפיים, זעקות השבר, העובדה שבכל שיר פישר כורע על ברכיו כמתמוטט בפני ג'יזס – מנסים להביא לנו את סיפורו המתמשך של אפרו-אמריקנים באמריקה החל משדות הכותנה בג'ורג'יה ועד לירי על אזרחים חפים מפשע בנורת' צ'רלסטון, קרוליינה.

לאורך כל ההופעה פישר והנגנים שמרו על אנרגיות גבוהות, לא היו עצירות בין השירים ופשוט שידרו לנו בלייב את האלבום מראשיתו ועד סופו. אחרי שנגמרה ההופעה, מיהרתי לרכוש את האלבום. שמחתי שלא הקשבתי לו לפני כן כי ייתכן מאוד שלא הייתי הולכת – בהופעה פישר מצליח להעביר כל-כך הרבה יותר ממה ששומעים בהקלטה: דיסהרמוניות ב-Black Eunuch פתאום מקבלות משמעות, צווחות של גיטרה (שמנגנים עליה כעלֵי כינור) ב-Irony. Utility. Pretext משתלבות בקו הכללי של הבלאק פאואר, האקו ברור יותר מאשר בהקלטה ובאופן כללי – החוויה מהפנטת.

השיר האהוב עליי בהופעה הפך גם לאהוב עליי באלבום – Games הרבה פחות פיוז'ני מהיתר, אבל מצליח עדיין לשמור על סאונד של 2015 בלי יותר מדי אפקטים. כשפישר שר אותו על הבמה, לפני עשרות אנשים – הקהל היה מרותק, מהופנט, מנחם, מחבק, והיה ברור שמאלג'יר תצמח בשורה שתגיע לפסטיבלי 2016.

בקרוב אצלנו.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    פרסם את זה מחדש ב-My Movie Project.

  • DISQUS: 0