ארבעה מיתרים לתהילה: לכבוד יום הולדתו של קולין גרינווד, אלקנה כותב על שישה בסיסטים בריטיים גדולים

קולין גרינווד חוגג היום יום הולדת וזה הזמן להיזכר בבאסיסט של רדיוהד (שהוא כמובן גם האח שך ג'וני גרינווד), ובמפעל החיים שלו: רדיוהד היא להקה של אנשים שעובדים קשה לא לעשות את מה שמצפים מהם, וכך גרינווד מפתח ומגוון את נגינת הבס שלו, אפילו יותר ככל שהמוזיקה של הלהקה הופכת להיות אלקטרונית יותר. גרינווד הוא תלמיד חרוץ של פול מקרטני בכל הקשור לקווי בס מלודיים ומעברים יפים ושקטים, אבל הוא הושפע רבות גם מאמני היפ הופ ובראשם די ג'יי שאדו, שלימדו אותו איך לחתוך את הקצב, להכניס תווים דווקא במקומות בהם לא מצפים לשמוע אותם, ולשמור על שקט במקומות בהם מצופה לשמוע בס.

כדרכם של באסיסטים, גרינווד שומר על האיזון שבין היעלמות ברקע הבמה לבין דומיננטיות במוזיקה ובחזות של הלהקה כולה, למרות שאפשר לטעון שהוא אכן נוטה יותר לצד השקט והלא מתבלט, מה שאי אפשר לומר על הרבה באסיסטים אחרים.

colin_greenwood_info_session_0

לכבוד יום ההולדת של קולין גרינווד, הכנתי כאן רשימה קצרה על שישה באסיסטים בריטיים חשובים: אחד מכל עשור מאז שנות ה 50:

*אין המדובר דווקא בבאסיסטים הטובים ביותר, או המשפיעים ביותר, אלא בכאלו שסיפורם מביא לידי ביטוי איזשהו מאפיין של באסיסטים בריטיים באותו עשור*

שנות ה 50 (ותחילת ה 60): טרנס (ג'ט) האריס (The Shadows)

ג'ט האריס היה נגן קונטרבס בכמה הרכבי ג'אז בריטיים, כשקליף ריצ'רד העניק לו מתנה: בס חשמלי של פנדר- והפך אותו לבאסיסט הבריטי הראשון. האריס הביא איתו לבריטניה את הסגנון המודרני של נגינת בס: מדוייקת, קצבית, מונוטנית לעיתים, כאשר השיר דורש זאת, ותנועות ריקוד קצביות.

שנות ה 60': פול מקרטני (The Beatles)

אחד הדברים שמדהימים אותי לגבי הביטלס הוא הדרך שבה חברי הלהקה התפתחו מוזיקלית תוך כדי עבודה: אין שום דבר מעניין במיוחד בעבודת הבס של מקרטני (אולי חוץ מב-"I Want to Hold Your Hand"), אבל עם השנים היא הלכה ונעשתה מקורית, יצירתית ומרגשת יותר ויותר. ל"מקה" יש חוש מלודי מפותח שהופך כמעט כל ליין שלו, גם בשירים הפשוטים, ליצירה בפני עצמה: תקשיבו ל-"Something" ול-"I want You" כדי להבין איזה כישרון יושב על הבנאדם הזה, וכמה הוא השפיע וממשיך להשפיע על דורות של באסיסטים עד היום.

שנות ה 70': רוג'ר ווטרס (פינק פלויד)

ווטרס נוהג לטעון בראיונות היום שהוא היה "נגן הבס בלהקה הזאת (פינק פלויד)", וברור לכולם שהוא לא מתכוון ברצינות. המוח היצירתי מאחורי תקופת הזוהר של הלהקה עשה הרבה יותר מאשר רק "לנגן בס", אבל גם את זה הוא עשה בצורה מבריקה: אפשר לשמוע אותו לכל אורכו של "The Dark Side of The Moon" כדי להבין כמה משמעותי הבס שלו היה בלהקה, בפתיחה של "Pigs (Three Different Ones)" או בליין היציב והסופר מזוהה שמלווה את "Another Brick in The Wall", כדי להרגיש איזה באסיסט טוב הוא היה לפני שהוא זנח כמעט לגמרי את הבס.
וכמובן איך אפשר בלי אחד משירי הרוק- רגאיי הראשונים, שמשלב את המלודיה והקול העמוק של גילמור, עם ליין בס בלתי נשכח…

שנות ה 80': למי קילמסטר (מוטורהד)

השקיעה של הרוק והתקופה הקצרה אך ההרסנית של הPאנק גרמו לשנות ה-70 להעלם בענן אבק, ומתוך האבק הזה יצאו כל מיני דברים מעניינים אפילו יותר. אחד ה"דברים" האלו הוא למי קילימסטר, באסיסט, סולן ומנהיג להקת הרוק הכבד מוטורהד. מוטורהד, שהשפיעה על המטאל הבריטי ועל הת'ראש מטאל מעבר לאוקיינוס, היתה להקת מטאל מבוססת בס – פחות בגלל החזון המוזיקלי של חבריה, ויותר בגלל הכריזמה הבלתי נגמרת של קילימסטר, והבס הרועשת שלו. אולי הניגוד הגמור למקרטני: לא מלודי, לא שקט, ובאופן כללי לא מאחורי הקלעים, קילימסטר עשה וממשיך לעשות המון רעש עם ארבעה מיתרים. סוללת הבסיסטים של מטאליקה, וכל באסיסט מטאל מאז שנות השמונים, חייבים הרבה ללמי.

שנות ה 90 : פול "גיגסי" מקיאגן (אואיזיס)

קשה מאוד להגדיר את גיגסי מקיאגן כבאסיסט משפיע או כמוזיקאי שהותיר חותם, ודווקא בשל העובדה הזאת ראוי לציין אותו. מקיאגן היה חבר (ואחד המייסדים) בלהקת רוק מהגדולות בעולם בזמנה, ולמרות זאת, אין כמעט אף אחד שמכיר אותו או יודע מיהו. כמעט אבטיפוס של באסיסט, גיגסי התרכז בליינים פשוטים (חלקם יפים מאוד), עמד בפינת הבמה, לא היישיר מבט, לא זז לקצב המוזיקה, לא התראיין ולא פתח את הפה בכלל. חברי הלהקה סיפרו שבשנים בהן היה חבר באואזיס (1994-1999), הוא דיבר אולי עשר פעמים, וגם אז, מילה אחת כל פעם. במהלך הסיבוב של "What's the Story (Morning Glory)?" גיגסי התמוטט נפשית והוחלף למשך מספר חודשים. לאחר חזרתו ללהקה היה ברור שהוא לא בנוי לעמוד בעומס של חיים בלהקה בסגנון אואיזיס, ולבסוף הוא פרש.
שווה להקשיב לקטע המצורף, ולהבין כמה אפשר לתרום למוזיקה, בלי שאף אחד ישים לב.

שנות ה 2000: כריס וולטסנהולם (מיוז)

מיוז היא להקה שבנויה על סאונד. גם שירים מעולים כמובן, ומלודיות מרגשות, וסולן כריזמטי, אבל מעל לכל – סאונד שמתחדש ויוצא מחוץ לקופסה כל הזמן. באסיסטים בדרך כלל דבקים בסאונד אחד ו"רצים איתו" לאורך הקריירה שלהם, מה שאי אפשר לומר על כריס וולטסנהולם: כמעט כל שיר של מיוז מתבסס על צליל בס שונה לגמרי, שבדרך כלל לא דומה גם לשום דבר אחר, והאפקטים והמשחקים האלו לא באים על חשבון המלודיות והקצב. תקשיבו ל-"Muscle Museum" ואז ל-"Plug-in Baby" ותבינו כמה יצירתיות מושקעת שם בכל תו של הבס, וכמובן שכלום לא יכול להתחרות בדבר הזה…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0