"טירוף נטול כימיקלים"- ציפי פישר ראתה את Malox לייב ב-"נמל ירושלים"

_MG_9059צילום: אילון גליצנשטיין

גם בימים כתיקונם, ירושלים היא לא העיר הכי שפויה. זה בסדר, זהו הרי חלק מהקסם שלה. בשעה וחצי של ההופעה של הצמד מאלוקס, מדד הטירוף של ירושלים חווה איזושהי קפיצה קטנה מעלה. זו הייתה הופעה בלתי צפויה לחלוטין, סוחפת ומהנה עם רגעים של חירפון טוטאלי שכמוהם לא צפיתי מאז שנכחתי בהופעה של מונוטוניקס (ולא במקרה, מכיוון ששני ההרכבים חלקו פעם את אותו מתופף, חגי פירשטמן, שהוחלף ברועי חן).

היו בהופעה הזו כל כך הרבה רגעים של "WTF קרה כרגע" ורגעים קורעים מצחוק שאני לא יודעת אפילו היכן להתחיל. פנינים נבחרות מהמונולוגים ההזויים של אייל תלמודי בין השירים: "אנחנו להקת החתונות של החייזרים" "לכל אחד מכם יש אפריקאי קטן שיושב על הכתף וצועק dance, motherfucker!", "כולכם על מאלוקס עכשיו". אמנם הוא ניגן בעיקר בסקסופון אבל גם בבקלרינט בשיר אחד בגלל "שזה נשמע הכי דומה לבאנג", בחלילית ובסיום גם בחמת חלילים סקוטית. הוא ניגן בין השאר בעמידה על התופים, בשכיבה על הרצפה בתוך הקהל הרוקד ובעמידה על השולחנות ועל הבר סטייל קיוטי אגלי, עשה לקהל כל מיני הפעלות והזמין אנשים לבמה בתואנות שונות "האם אתה מולדבי?- בוא עכשיו", וכמובן שקפצץ וזז לאורך כל ההופעה. הייתם צריכים להיות שם כדי להבין על מה אני מדברת.

ההופעה עצמה הייתה הביקור הראשון שלי בנמל ירושלים, בר הופעות חדש שנפתח רק בתחילת החודש ברחוב הלל בדאונטאון ירושלים. המקום אמנם ממצב את עצמו כמקום של הופעות, אבל העיצוב של החלל מטה את הכיוון לבר-מסעדה, כאשר מקומות הישיבה/שולחנות תופסים את רוב המקום ללא אפשרות לרקוד או סתם לעמוד ולראות את ההופעה בחלק המרכזי. המחסור בחלל פנוי גרם לכך שעל ההתחלה אייל תלמודי פקד להרחיק את השולחנות וגם עודד אנשים לעלות על הבמה ולרקוד. הוא לא התחשב בהבדלה המלאכותית בין אזור הופעה לאזור צפייה וכל הזמן מסמס את החיץ בין שני האזורים, וירד להתערב עם הקהל מספר פעמים. גם עבור מוזיקאים קצת יותר סטנדרטיים, אני חושבת שאולי צריך לעשות חושבים לגבי הרחקת מקומות הישיבה מהבמה על אף הצפיפות, במיוחד עבור הופעות קצביות כמו זו של אסתר ראדה שהופיעה בפתיחה של המקום, או לעשות כמו שעושים בבארבי כשלפעמים החלק התחתון מול הבמה תפוס עם שולחנות ולפעמים הוא פנוי לגמרי. אני אישית העדפתי לעמוד בגלריה הצדדית שם היה אפשר לנשום בכיף ועדיין לראות את הכל מקרוב. יש לציין שהייתה אחלה אווירה במקום, עם הרבה אלכוהול שרץ ואוכל שנראה טעים (הגעתי לא רעבה אחרי ארוחת שבת כך שלא טעמתי).

מאלוקס קוראים למוזיקה שלהם פאנק-פולקה, אבל כמו שכבר רמזתי קשה לקחת את החבר'ה האלה ברצינות כך שהתווית הזו היא די שרירותית. האמת היא שהמוזיקה שלהם די חומקת מכל הגדרה, מדובר בתערובת בלתי אפשרית של Fאנק, ג'אז ניסיוני (בעיקר הזכיר לי את הנגינה של קולין סטטסון), בלקני ורוק. יש דמיון מסוים ללהקות אינסטרומנטליות כמו טטרן או קרוזנשטיין ופרחוד (ז"ל), אבל זה פחות פרוגי מטטרן ויותר קומוניקטיבי מקרוזנשטיין ופרחוד. במהלך ההופעה ניכר שאייל ורועי מנגנים מה שתופס להם את המצברוח באותו רגע, יש פיל משוחרר ואלתורי לנגינה. פה ושם מבליחים קאברים לשירי פופ אייטיזים- Don't Worry Be Happy, Careless Whisper, Smooth Criminal, שלא לדבר על הקאבר בחמת חלילים ל-Walk Like an Egyptian של הבאנגלז (!!!), ומחרוזת של שירי זוהר ארגוב (אלינור שלטטט). המתופף חן מצליח לעמוד בכבוד בתחרות שמעמידה בפניו המוחצנות של תלמודי, שמנגן בין השאר גם עם הבלקן ביט בוקס, נבחרת הגרוב של שי צברי, ורבים טובים אחרים. הוא נתן כמה סולואים מוצלחים בזמן שתלמודי היגג לו במיקרופון. יחד הם הקפיצו את הקהל מקדימה ועל הבמה באינטנסיביות, מה שהוביל לכמה מהלכי ריקוד דמויי התקף אפילפסיה. מאלוקס הגיעו לירושלים בין שני פסטיבלים- יערות מנשה שבוע שעבר והגרובסטוק בחאן שיירות, נראה לי שסוג הטירוף הזה דווקא עובד עוד יותר טוב בהקשר הזה, שהרי ניכר כי כל הופעה היא חד פעמית ושונה מקודמתה. בסיום ההופעה הרגשתי קצת בהיי טבעי, מבלי שהצטרכתי לקחת שום חומר ממסטל. אם לצטט את הקטע המפורסם ההוא של "הארי וסאלי", אם מוזיקה היא הסם שמוציא ממאלוקס כזאתי הופעה- "I'll take what they are having".

_MG_9075צילום: אילון גליצנשטיין

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0