שוכח כמעט הכל: אלקנה כהן מציין 14 שנים ל-"Amnesiac" של רדיוהד

פירמידות

כמו בכל לילה בשנת 2001, גם בלילה ההוא שמעתי "הקצה", וכשקוואמי הודיע שהלילה הולכים לשמוע את הסינגל הראשון מתוך החדש של רדיוהד, התרגשתי. שום דבר לא הכין אותי למה שבקע מהרמקולים: אקורדים הזויים, כאילו ללא קשר בין אחד לשני. קצב שנשמע עקום ומעוות לגמרי, תופים לא מסונכרנים. פחד. דיכאון. "שיר הפירמידה" היה אולי הדבר הכי מוזר ששמעתי עד אז, והוא תפס אותי והיפנט אותי ורציתי לשמוע אותו שוב ושוב ושוב.

Kid B

רדיוהד כבר הפתיעו את כולם שנה קודם, עם Kid A האלקטרוני- האלבום הכי פחות צפוי מלהקת בריט פופ שהגיטרות היו תמיד החוליה החזקה שלה, אבל המבקרים התאהבו בצליל החדש והקהל התרגל, ואחרי הכל, המוזיקה היתה ברובה נגישה, נעימה ורקידה. מה שאי אפשר להגיד על אמנזיאק.

אמנזיאק כל כך דחוס, פרנואידי, הזוי, כבד ועצוב שכמעט אי אפשר לשמוע אותו ברצף מההתחלה עד הסוף. אבל אני עושה את זה מדי פעם: מתחיל עם "דחוסים כמו סרדינים בקופסה" שתמיד מכניס אותי למצב רוח מאוד מסוים, ואז שוקע עוד ועוד פנימה, כמו אל חלום.

אמנזיאק הוקלט למעשה יחד עם Kid A (חוץ מהקטע הג'אזי המסיים Life in a Glasshouse), אבל הלהקה החליטה להוציא שני אלבומים בהפרש של שנה- החלטה נבונה לדעתי, כי קשה לדעת איך היה הקהל מגיב לקטעים של אמנזיאק בלי "ההכנה" של קיד איי קודם. תדמיינו שאתם מכירים את Karma Police והדבר הבא שאתם שומעים מרדיוהד זה זה:

רדיוהד חזרו לעשות רוק כמעט "רגיל" בשני האלבומים הבאים שלהם, ואז הוציאו אלבום אלקטרוני נוסף, שלא הצליח כמו אמנזיאק. צמד האלבומים של תחילת שנות האלפיים מהווים יציאה כמעט חד פעמית של ניסיון לשלב רוק, ג'אז, קלאסי, קראוט, אלקטרוניקה ושירה, וזה ניסיון מצויין.

מצד שני, רדיוהד איבדו הרבה מהקהל הקודם שלהם והפכו ללהקה שחביבה בעיקר על מבקרים. גם לי לא תמיד יש סבלנות לתהיות הקיומיות של ת'ום יורק, לקול הקצת מתבכיין שלו, או לנסיונות המוזיקליים המעייפים לעיתים, אבל אני תמיד יכול לחזור לגיטרה הזאת של ג'וני גרינווד- קטע שנשמע כאילו הוא התחלה של משהו שאף פעם לא המשיכו לעבוד עליו- והוא יפה יפה ומשאיר הרבה מקום לדמיון…

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar
    טל 3 שנים

    אלבום משובח. אחת מאסופות השירים הכי מלנכוליות ששמעתי.

  • DISQUS: 0