"רעש איזורי" פרק רביעי- ניצן אנגלברג ויניב יורקביץ' על המוזיקה של לבנון

11297483_944063768987641_1821966133_o

"יש אנשים שקמים בבוקר ושותים קפה, יש כאלה שמעדיפים תה או נס, יש אנשים שקוראים עיתון בבוקר, יש כאלה שלא, אבל כולם מקשיבים לפיירוז. כשהתחלתי ללכת לגן, אני זוכר, היה לנו במטבח רדיו כסוף ענק, כזה של שנות ה-80 או ה-90, אמא הייתה מדליקה על סוואת איסראיל (קול ישראל בערבית), מכינה לנו את הסנדוויץ' לגן, תמיד אהבתי רבעי פיתה יותר מאשר חצאים, שותים את החלב, מתלבשים ומתכוננים ליציאה. בימי החורף לאמי היה מעיל ירוק שאני זוכר עד היום. אחרי כל זה, גם באוטו פיירוז מתנגנת לה. אחד השירים שאהבתי כילד קטן היה "נסם עלינא אלהווא" (הרוח נשבה עלינו). כשהייתי שומע את השיר הזה תמיד חשבתי, כשהייתי קטן, שאנחנו נוסעים לטיול. טיול בערבית מדוברת נקרא "שמה הוואַ" (מילולית: להריח אוויר) והקשר הזה נשאר אצלי לכמה שנים עד גיל ההתבגרות.
גם סבתא תמיד קמה ב-6, פותחת את העיתון לקרוא מי מת ומדליקה את הרדיו. דווקא סבתא מאלה שלא אוהבים את פיירוז, אלא מעדיפים את אום כולתום, אבל בבוקר ברדיו תמיד שמים פיירוז, מתעוררים מוקדם לריח של מאפים עם זעתר וביצים, יוצאים למרפסת הסגורה בואדי אלג'וז לשתות את החלב, מביטים לשכנה שפתחה את הדלת לאוורר את הבית ולסמן לסבתא שלי שגם היא חיה הבוקר וכל הזמן הזה פיירוז מתנגנת לה ברקע וארוחת הבוקר מונחת על השולחן. הייתי מוכן לתת את כל מה שיש לי לחזור לאותם ימים.
כשהגשם הראשון יורד הפייסבוק מתמלא בשירים של פיירוז, כשיורד שלג אותו דבר, כשאנשים רוצים להביע אהבה לירושלים זה השיר של פיירוז וחג המולד זה גם שירים של פיירוז. בארה"ב יש להם את דין מרטין ולנו יש את פיירוז". ככה סיפר פעם אחמד, חבר קרוב, על האישה שקרא לה מלכה, הסמל והתופעה – הקול מלבנון.

(פיירוז – "פרח הערים")

כשאנחנו שואלים את עצמינו "איזה סגנון עושים שלמה ארצי? מתי כספי? אברהם טל? עידן רייכל? טיפקס?" ועוד להקות ישראליות רבות שקצת קשה לקטלג כסגנון מוגדר שאנחנו מכירים, אנחנו פשוט חושבים עליהם כסגנון "ישראלי". בעצם, מה שמשלב קצת מכל מה שיש לנו פה – גיטרות רוק, מקצבים צפון אפריקאים, שירה עוצמתית של רוק אבל מסולסלת ויצירת משהו מאוד מקומי.

אלטרנטיב

אדוניס

חמישה חברים שהתחילו לנגן על הגגות של שכונה ביירותית אלמונית הקימו להקה וקראו לה "אדוניס" על שם העיירה בצפון-מערב לביירות ממנה הגיעו. את דרכם החלו בפאב הביירותי "Le Dictateur" ("הדיקטטור" בצרפתית) שם ניגנו לראשונה. חמשת הבנים המוכשרים מגיעים מעיר קטנה בצפון מערב ביירות ועל שמה בחרו לקרוא ללהקה. החמישה יוצרים מוזיקת רוק-פופ מלודית, נעימה ומשמחת, וזו אחת הלהקות הצעירות הבולטות ביותר בלבנון בכמה השנים האחרונות. ושירם "סטוח אדוניס" (גגות אדוניס) משקף מאוד את אווירת הלהקה, גם במקורותיה ושורשיה וגם ביצירתה.

כמה שמחנו כשחברי הלהקה הסכימו לתת לנו ראיון אינטרנטי על המוזיקה שלהם ופועלם:

איך התחלתם לפעול כלהקה?
"הלהקה הוקמה כשיתוף פעולה בין אנטוני (הסולן) וג'ואי (הגיטריסט) ב-2010, כששניהם היו סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטה האמריקאית בביירות. שניהם מאוד אהבו מוזיקה לבנונית וערבית ישנה. אחר כך בהדרגה הצטרפו עוד מוזיקאים מהמעגל החברתי שלהם ללהקה, עד שהגענו להרכב הנוכחי".

מהן ההשפעות המוזיקליות שלכם?
"אנחנו שואבים השראה בערך מכל דבר לו אנחנו מאזינים. מבחינת מוזיקה מקומית, המורשת המוזיקלית שהשאירה אחריה משפחת רחבאני [אחים שפעלו כמוזיקאים, יוצרים ומשוררים. היו מפורסמים בעיקר בזכות שיתוף הפעולה עם הזמרת פיירוז]. היא מקור השראה בלתי נדלה עבורנו".

באילו תכנים אתם נוטים להתעסק בשירים שלכם?
"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" – זה השיעור הראשון שלמדנו בשיעורי אדריכלות, ואנחנו לוקחים את זה איתנו לנושאי השירים. כתבנו שירים על עמוד חשמל, מיכל מים, עץ שזיף וכו'… דברים ומקומות, לכאורה חסרי חשיבות, להם יש פן פואטי נוגע ללב כשקשור אליהם סיפור או זיכרון".

איזה מסר חשוב לכם להעביר בשירים?
"החיים באיזור הזה, בנקודה המסויימת הזו בהיסטוריה, גורמים לנו לעבור על בסיס יומיומי בין מצבים קיצוניים של תקווה וייאוש. הדור שלנו ירש מדינה הרוסה מאלימות ושחיתות, שבאותו זמן מציעה הבטחה מוחשית מאוד של שינוי, בדמות גל המחאות באביב הערבי (לטוב ולרע). המתח הזה הוא מה שמניע אותנו בזמן האחרון".

מהו לדעתכם היחס בלבנון ובעולם הערבי כלפי מוזיקה אלטרנטיבית ומוזיקאים צעירים היוצרים מוזיקה מקורית?
"מצב המוזיקה באיזור לא היה כל כך טוב בעשורים האחרונים. בלי תוכן, בלי חידוש, תעשיית המוזיקה הפכה לתעשייה עסקית המשרתת את האינטרסים של מוסדות מסויימים. יש סביבנו צמא לשינוי, למוזיקה שהדור שלנו יכול ליצור – מה שהופך את האיזור שלנו לכר פורה למוזיקה אלטרנטיבית".

איפה הכי הייתם רוצים להופיע מחוץ ללבנון?
"אנחנו מצפים להופיע בפני קהל שאינו דובר ערבית, דבר שלא הייתה לנו אפשרות לעשותו עדיין.
עד כה, הקהל במדינות הערביות שהיינו בהן, הגיב והתחבר קודם כל למילים שלנו. היה יכול להיות מגניב להיות במצב בו היינו יכולים לגעת בקהל שלנו רק באמצעות המוזיקה וההופעה עצמה".

מה אנחנו הולכים לשמוע באלבום שעתיד לצאת בקיץ, ממה שאתם יכולים לספר?
"בזכות הניסיון, אנחנו נעשים טובים יותר בכתיבת שירים. במקביל, באלבום הבא שלנו אנחנו משתפים פעולה עם ז'אן-מארי ריאשי, אחד מהמפיקים הגדולים ביותר באיזור. אז בהחלט יהיו שירים טובים יותר וסאונד גדול יותר. אנחנו עדיין נמצאים בהקלטות, אז נראה לאן כל זה יוביל!"

מייק מאסי

גם לסצנת הפופ הפחות-מסחרי בלבנון יש מה להציע. אחד מהשמות החמים בה הוא מייק מסי.
את מסי אפשר לתייג אי שם בין פופ, ג'אז ומוזיקה אוריינטלית מסורתית. את הידע בז'אנרים השונים בהם הוא נוגע, רכש כשלמד פסנתר בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה למוזיקה בביירות. שם הוא למד גם פיתוח קול ושירה. למסי, בנוסף לכל אלה, תואר בדרמה ובמחול.
מסי טוען שיש לו יחסי אהבה – שנאה עם ביירות. בראיון איתו הוא אמר שאף פעם לא זכה לראות את ביירות היפה והשלווה המתוארת בשירי האחים רחבאני, ועם כמה שהוא אוהב את העיר, הוא רוצה לפעמים לברוח מהעיר מלאת העימותים.

מסי עוד אמר בראיון כי המוזיקה האלטרנטיבית הייתה קיימת באיזור זמן רב, אך רק עכשיו יוצרים אלטרנטיבים מעזים לנסות להכנס למיינסטרים.
את הקריירה המוזיקלית שלו, התחיל כבר בשנת 2003, כשהיה בן 21, בה הוציא את אלבום המזמורים הרוחניים שלו, "Ila ssama atba’ouka".
הוא מחשיב את פיירוז, דלידה, ז'אק ברל, עזיזה מוסטפא זאדה ואחרים כהשפעותיו המוזיקליות הגדולות ביותר.
פריצתו הגדולה של מסי הגיעה בשנת 2011, עם יציאת האלבום הראשון עם שיריו המקוריים: "Ya Zaman". האלבום זכה להצלחה מסחרית בלבנון וגם במדינות שכנות. בזכות האלבום, זכה מסי בשנת 2012 בפרס הלבנוני Murex d'Or לחדשנות מוזיקלית.

בזמן שעבד על פרויקטים אחרים, פגש מסי באיאד וסארי ח'ליפה – שני מוזיקאים לבנונים צעירים, האחד פסנתרן והאחד צ'לן. איתם הוא התחיל לעבוד על האלבום "Naseej" – אלבום המשלב מוזיקה אנדלוסית סופית עם מוזיקת ג'ז. האלבום הוקלט בפריז ובריסל ויצא באוגוסט 2014.
לאחרונה הופיע מסי במרכז לינקולן לאומנויות הבמה בניו יורק ועתיד להופיע גם בבריסל, לונדון, קלן, בודפשט, קהיר ועוד.

איבראהים מעלוף

מעלוף קנה לעצמו שם של אחד מנגני החצוצרה המגוונים והיחודיים בסצנת הג'ז והמוזיקה האתנית.
הוא נולד בכפר בהרי לבנון לאבא חצוצרן (שהמציא בשנות ה-60 את החצוצרה המאפשרת להוריד את הצליל ברבע טון), ואמא פסנתרנית. משפחתו היגרה לצרפת בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון (שם הוא חי גם היום). בצרפת, למד מעלוף לנגן על החצוצרה, בעידוד אביו, בסגנון הייחודי לו – רבעי טונים, כמובן.

קשה להגדיר את הז'אנר של מעלוף. אמנם הרקע שלו קלאסי, אך במוזיקה שלו הוא נוגע בהרבה מאוד ז'אנרים: החל מג'ז, היפ הופ ואפילו רוק.
הדבר לא מפתיע נוכח הטעם המוזיקלי האקלקטי של מעלוף. בראיון, הוא אמר שבתחילת הדרך השפיעו עליו בעיקר מוזיקת ג'ז, פופ, ומוזיקה לבנונית, אך בהמשך הוא גילה ז'אנרים נוספים ומגוונים שהשפיעו עליו רבות: מוזיקה מהבלקן, מהודו, מדרום אפריקה, אלקטרוניקה והיפ הופ.
סגנונו היחודי גרם למוזיקאים רבים לרצות לשתף איתו פעולה, ובמשך השנים הוא זכה לעבוד עם מוזיקאים ידועים כמו סטינג, ג'ורג' מוסטאקי, ונסה פראדי ואחרים.

הרצועה הנ"ל לקוחה מתוך האלבום Diagnostic שיצא בשנת 2011 כחלק מטרילוגיה בשם Dia שיצאה בחלקים.
בראיון איתו, אמר מעלוף כי לביירות יצא לו להגיע לראשונה רק כשהיה בן 12 – שנתיים אחרי תום מלחמת האזרחים.
הזיכרון של מעלוף של ביירות אחרי המלחמה, של עיר חצי הרוסה ושחציה נבנה מחדש, הוא זה שגרם לו ליצור את הרצועה הזאת.
בראיון, הודה מעלוף כי עד שהיה בן 22, כלל לא אהב את החצוצרה, ובכל זאת המשיך את לימודיו כדי לפתח קריירה בתחום הקלאסי, אבל אז הגיע למסקנה כי הוא לא רוצה רק לבצע או לפרש יצירות של אחרים, אלא להיות בעל אמירה בעצמו ולהלחין מוזיקה משלו.
מעלוף הוסיף כי כיום, הוא מגשר בין הדברים שהוא אוהב לנגן לבין הרקע ממנו הוא מגיע.

זייד חמדאן

אפשר להגיד שזייד חמדאן הוא אחד מחלוצי המוזיקה האלטרנטיבית העכשווית בלבנון ובמזרח התיכון בכלל. את המוזיקה המחתרתית שלו הוא יוצר כבר משנות ה-90, והוא אחד מעמודי התווך בסצנת האנדרגראונד בביירות. מלבד ההרכבים בהם חמדאן פועל כנגן או זמר (כמו ShiftZ, The New Government ועוד), הוא גם מפיק ומשתף פעולה עם להקות וזמרים אלטרנטיביים רבים מלבנון ומהאיזור כמו מריאם סאלח ממצרים (עליה כתבנו בפוסט הראשון בסדרה), מאי ואליד, היבה מנסורי ואחרים.

אחד מהרכביו של חמדאן נקרא Zeid and the Wings, שנגניה נענו למודעת דרושים שפרסם זייד בפייסבוק שלו. את ה-EP הראשון שלהם, הוציאו בשנת 2010. ההרכב משלב בין מוזיקה ערבית מסורתית, רוק, רגאיי ומוזיקה אלקטרונית.

השיר המפורסם ביותר של חמדאן, ג'נרל סולימאן, יצא באלבום המלא הראשון של ההרכב ב-2012. השיר הזה קורא, בנוסף לפיטורי נשיא לבנון מישל סולימאן, גם לסוף למלחמות ולהשפעות המדינות השכנות, לפירוק המיליציות, לגירוש מרגלי מדינות זרות ולפיטורי פוליטיקאים מושחתים.
בראיון לאתר "ג'דליה", אמר חמדאן שהוא כתב את השיר בעקבת ביקור בגינאה בשנת 2008, כשהיו במדינה מהומות בהן הצבא היה מעורב ובאותו זמן גם בביירות היה מצב דומה. חמדאן אמר שהשיר עושה הקבלה בין מדינות באפריקה, בהן הצבא משתמש בנשק כדי להיות בעמדת כח, ובין לבנון בה איש הצבא גנרל סולימאן, דווקא לא השתמש בנשק כדי לטפל בבעיית הפלגים היריבים. "כח צבאי ופוליטי לעולם לא צריכים להפגש", אמר חמדאן.

בסוף השיר, חמדאן אומר לסולימאן "Go home", ובראיון, הוא אמר שסולימאן תרם מאוד להרגעת המצב במדינה, אך כעת, אחרי שעשה את עבודתו, זה הזמן שלו לפרוש מהחיים הפוליטיים.
זמן קצר לאחר פרסום הקליפ של השיר ביוטיוב, נעצר זייד חמדאן בגין הוצאת דיבה ושוחרר לאחר 8 שעות.
הפרקליטות שקלה להגיש נגדו כתב אישום, אך ויתרה על כך עקב סערה ציבורית בה אזרחים רבים הפגינו תמיכה בזייד ובחופש הביטוי, הקימו קבוצות רבות בפייסבוק למען שחרורו שאפילו הגיעו למבזקים ב-BBC.

אחרי ששוחרר ממעצרו אמר חמדאן: "לבנון צריכה להיות דוגמא למאבק למען החופש ולמען הדמוקרטיה. אם הייתי נעצר בסוריה, לא הייתם שומעים ממני".
בנוסף לכל, חמדאן עומד מאחורי האתר Lebaneseunderground. את האתר הקים אחרי שהלייבל שלו, Mooz Records נסגר במהלך המלחמה ב-2006.
Lebaneseunderground הוקם במטרה לחשוף אנשים לסצנת האנדרגראונד והאלטרנטיב בלבנון וגם מחוצה לה, אך בינתיים אינו משמש כלייבל.

יסמין חמדאן

גם יסמין היא חלוצת האנדרגראונד הביירותי ולמרות השם המשותף, הקשר ביניהם הוא מקרי ומוזיקלי. יחד עם זייד, הם הקימו את הדואו המוזיקלי "Soap Kills" עד שב-2006 יסמין עברה לפריז ודרכיהם נפרדו. בפריז, יסמין אימצה את שם הבמה y.a.s והוציאה ב-2009 את האלבום "Arabology" עם מיראוויס, שהפיק בעבר שני אלבומים ללא אחרת מאלילת הפופ – מדונה. ב-2012 סוף-סוף הוציאה את הסולו הראשון שלה, תחת שמה, בניצוחו של מארק קולין מהרכב הניו-ווייב הצרפתי "Nouvelle Vague". בפיצוץ גדול יסמין הפכה לשם נרדף ללבנוניות, אנדרגראונד, אלטרנטיביות ולנציגת הסצנה הלבנונית בצרפת ובעולם האלטרנטיב, כאילו היה צמא למשהו חדש שהיא הביאה איתה. ליסמין קול שקשה שלא להיסחף איתו ושלעולם אינו מספיק או יותר מדי.

יסמין נולדה בביירות בשנת 1976, בעיצומה של מלחמת האזרחים הלבנונית וחיה עם הוריה באבו-דאבי, יוון וכוויית עד שחזרה ללבנון: "התגעגעתי הביתה אבל לא ידעתי לאיזה בית" אבל אז הכל התבהר: "הייתי במועדון הזה בביירות ב-4 לפנות בוקר והדי.ג'יי השמיע את השיר הישן הזה 'יא חביבי תעלה' (בוא אהובי), זה עשה לי משהו ולמחרת מצאתי איזה מוכר קסטות". ההיסחפות אחר המוזיקה הערבית המתערבבת עם האהבה לפי.ג'יי הארווי, אטה ג'יימס ופורטיסהד, הביאו את יסמין להתחיל ליצור את מוזיקה משלה.

אבל מכל הסיפורים, סיפור הופעתה של חמדאן בסרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש, החלוץ האגדי של הקולנוע העצמאי האמריקאי, הוא בפני עצמו כמו לקוח מסרט שלו. שם היא מופיעה עם השיר מאלבומה "Ya Nass". ג'רמוש מספר שפגש אותה במרקש והיא נתנה לו שם אייפוד מלא במוזיקת הפופ האהובה עליה והוא פשוט התאהב ומאז כל פעם שפיו נפער לזכר שמה, יוצאים ממנו שבחים. ג'רמוש, בהופעה בביירות שהופקה לקידום הסרט, אמר שחמדאן היא מתנה לעולם והשווה אותה לחווה מסיפור הבריאה. אכן יסמין מתאימה בול לסרט – האווירה, האסתטיקה והכל אומרים כאילו נלקחה מתוכו ולא הוכנסה אליו.

(מתוך הסרט "רק אוהבים נשארים שורדים")

אך למרות ההסתובבות בעולם, למרות פריז, יסמין עדיין מביירות ואת ביירות היא לא שוכחת. כי ביירות היא לא רק הבירה הרשמית של לבנון אלא גם הלב שלה, הנשמה והנשימה שלה. שם, במערבולת של תרבות, הסצנה הלבנונית מתגבשת, נוצרת ויוצאת אל האור. ואכן לא פעם קראו לה "פריז של המזרח התיכון", משווים אותה לתל אביב כמתחרה והיא סמל לגאווה, צעירות ויופי. אינספור מילים נכתבו עליה ואינספור עוד, אנו בטוחים, ייכתבו.

סופ קילז

כאן מתחיל הסיפור של החמדאנים, שהרי הם לא קרובי משפחה ונפגשו לראשונה רק ב-97' כשהחליטו לנגן יחד. את השם, דרך אגב, קיבל ההרכב משמו של שיר שזייד כתב על בנייתה מחדש של ביירות אחרי מלחמת האזרחים בלבנון. עד כאן ויקיפדיה. סופ קילז היא ה-להקה שפרצה את גבולות המוזיקה בלבנון בשירה חושנית של יסמין, מוזיקה ערבית קלאסית ושילוב סאונד הטריפ-הופ המודרני מהרולנד גרובבוקס של זייד. שני סגנונות כל כך דומים בהיותם מצד אחד חושניים ומצד שני קצביים וכל כך שונים בכלים ובאווירה, הפכו את סופ קילז לאייקון לבנוני של אלטרנטיביות, לקאלט ולקלאסיקה.

עם השילוב של מוזיקה ערבית קלאסית וסינתיטייזר נולד ה"טריפ-הופ א לאוריינטאל" כמו שקראו לסגנון של החמדאנים בצרפת. אך למרות שההשפעות המוזיקליות, הן המערביות והן הערביות, ברורות ומובהקות לנו, ישנו סוד שבכל זאת נסתר מהאוזן המערבית כשיסמין שוקעת אל מעמקי הניגונים של ארץ הארזים ומתחילה לשיר את שירתה של המלכה.

("מעריצה אותך" גרסת כיסוי לשיר פיירוז)

למרות החשיפה והשבחים ולמרות שההרכב היה קיים כמעט 10 שנים, אלו היו שנים של טראומה פוסט-מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם שלא הוכרעה ולבנון עדיין הייתה חברה משוסעת ופצועה והבמה הייתה מוגבלת. ההרכב הספיק להקליט 4 אלבומים ועוד שני פסי קול לסרטים לבנונים כשאת ההפקה של אלבום ההופעה שעליו עמלו, קטעה המלחמה שפרצה בין ישראל ללבנון בשנת 2006. אותה שנה בה יסמין עזבה.

("איפה אתה" – השיר המפורסם ביותר של ההרכב ושיר הנושא מתוך האלבום האחרון שהוציאו)

רוק

להקת הדגל של הרוק הלבנוני היא להקת "משרוע לילא" שבהחלטת הועדה העליונה של צוות כותבי הטור הוחלט שיוקדש לה פוסט נפרד שכולו אהבה בלתי נדלית והערצה עיוורת לביירותים הצעירים, האנרגטים ופורצי הדרך. על כן, אנו ממשיכים ישר אל תוך הסצנה לפינות, שלצערינו, מקבלות פחות אור הזרקורים.

מין

"אנחנו רוקנרול" זה הדבר הכי רוקנרול שלהקת רוקנרול יכולה לעשות. חוץ מרוקנרול. 'מין' הם כאלה. כשיש לך להקה שהדבר הראשון שהיא מצהירה עליו זה שהיא "רוק לבנוני"– ברור לך שהם באו להזיז עניינים. הדבר השני הכי רוקנרול שלהקת רוקנרול יכולה לעשות זה לא לקחת שום דבר, אבל כלום, ברצינות. אבל אם אתה נדרש, כמו שאומרים בסצנה, "לשים את הכסף איפה שהפה שלך", אז אתה פשוט עושה קאבר רוקנרול לשיר רוקנרול של כוכב רוקנרול שהיה לפניך. אבל בלי לקחת אותו, בכלל, ברצינות.

("אמא של ג'ורג"- קאבר לקלאסיקה של ג'יי ג'יי קייל Mama don't. "היא לא אוהבת ג'אז, אם הוא לא מהחיג'אז").

מאחורי הלהקה עומדים שני אחים – פואד וטוני ימיני, שמשימתם המוצהרת היא, בראש ובראשונה, קידום הרוק הלבנוני כשלזה נלוות מטרות המשנה של התעשרות וכמובן להרשים המון בחורות. אבל חוץ מהומור, שתופס מבחינתם על הכל, וקצב בועט, מין בולטים בשימוש בלבנונית. שירים בערבית, גם שירי רוק, נכתבים לרוב בשפה הספרותית או עושים שימוש בשפה הספרותית. מין מתעקשים בכתיבתם להשתמש יותר בשפה המדוברת המקומית שלעיתים יש המרחיקים לכת לומר שהיא שפה העומדת בפני עצמה ולא עוד ניב של ערבית, אבל כל זה ממש אבל ממש לא משנה, כשהשיר שהפכת לשיר הכי מזוהה עם הלהקה שלך הוא המנון לעגבניה.

("עגבניה", שיר על, ובכן, עגבניות)

עוד מרוח הרוק הצעירה והשטותית של הלהקה מופיע בהקלטת שיר הנושא בערבית של סדרת האנימה היפנית משנות ה-70 "אסטרוגאנגר" ("ג'ונגאר – פולשים מן החלל" בגרסה הערבית) שהייתה מאוד פופלארית בעיקר ביפן ומדינות ערב, בדיוק כשהם היו ילדים.

אבל מה שהופך את מין ללא עוד סתם להקה שעושה רוק חביב ושמח עם קצב אלא ללהקה עם רגליים יציבות באדמה הוא שרוק היא גם מוזיקת מחאה והרוחות האלו נושבות גם אצל מין במפרשים. בין הטקסטים הנונסנסיים והמשעשעים, הלהקה קמה לפעמים וצועקת נגד המצב, השחיתות, המלחמות ובעצם כל מה שהמערכת מייצגת.

("משרדי שרים" – על שחיתות שלטונית וכמה אבסורדית היא הפוליטיקה)

אבל את כל הסכרים פרצו מוזות המלחמה. המחאה וההתנגדות למלחמות תמיד היו חלק מהותי מהרוק, בכל הזמנים, בכל המקומות ובכל השפות וב-2006 הצטרפו מין לגדולים והגדולות ששרו לפניהם, נגד מלחמות, במהלך ההפצצות הישראליות בלבנון באותו הקיץ. שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה, ב-31 ביולי, ישבו האחים ימיני וכתבו את השיר שהפך להיות ההמנון האנטי-מלחמתי של הלהקה. באותו היום, תוך פחות מ-6 שעות, הם כתבו, הקליטו ועיבדו את השיר באולפן ואת הקליפ לשיר הפיקו והעלו עוד באותו לילה. אך למרות האווירה הקודרת שסביבה נכתב השיר, האחים ימיני מצאו את דרכם לומר "די", אבל לא בלי שסרקזם חריף וציניות קשה יתפסו את מקומה של הליצנות הכל כך אופיינית, לקריאה מרגשת: פשוט להמשיך במלחמה.

("המשיכו במלחמה")

היפ הופ

El Hamorabi aka RAM 6 aka 13th Imam

חמורבי (מוחמד אל-חאג'י) הוא ראפר לבנוני שנולד וגדל בצרפת לאחר שהוריו ברחו ממלחמת האזחים כשהיה צעיר, הוא התחנך והקשיב לצלילי המוזיקה הלבנונית מבית, אך ב-1997 נחשף בצרפת לסצנת ההיפ-הופ במדינה, ששינתה את חייו וגרמה לו לרצות להיות ראפר בעצמו.

בשנת 2001 חזר עם משפחתו לביירות, שם התחיל להתפתח כיוצר עצמאי, יצר היפ הופ בשפה הערבית, והחל להפיק את המוזיקה שלו בעצמו. חמובי משלב בשיריו סלנג צרפתי, הנותן קונטרה לשפה הערבית הקלאסית בה הוא כותב את שיריו. בראיון אחד אמר: “אני נוטה לדבר יותר מידי בחיי היום-יום, ושימוש בשפה הערבית הקלאסית בטקסטים שלי מהווה בשבילי אתגר. זה מכריח אותי להשתמש במשפטים קצרים מאוד”. יתרון נוסף שמקנה השימוש בשפה הערבית הקלאסית הוא שהטקסטים מובנים לכל דוברי הערבית בעולם.
הטקסטים החריפים בשיריו של חמורבי עוסקים לרב בבעיות החברתיות והפוליטיות בלבנון.
במוזיקה שלו הוא משלב ז'אנרים שונים כמו פאנק, סול וטרב (מונח מהמוזיקה הערבית שאין לו מקבילה מערבית – שילוב בין התרבות והמוזיקה הערבית לבין רגש המועבר בה). חמורבי מגדיר את עצמו גם כ-נאו טרב – טרב אלקטרוני.

חמורבי הוא תומך נלהב של המפלגה הסורית הסוציאל-לאומית התומכת בהקמת מדינת סוריה הגדולה, ואמר בראיון שהזהות הערבית כלל לא חשובה לו, אלא זהותו האשורית. בכך הוא גם חולם על מהפכה אשורית.
בשנים האחרונות, חזר לצרפת ומתגורר כיום בעיר שטרסבורג.

א-ראס

א-ראס (מאזן א-סייד) לא מתבייש לבעוט בכל המוסכמות. בשיריו הוא לועג לאנשי דת מוסלמים, למערב, ולמשטרים בארצות ערב. גם א-ראס, כמו חמורבי שפגשנו קודם, כותב את הטקסטים שלו בשפה הערבית הספרותית, ומשלב אותה עם סלנג ושפת רחוב.
בנוסף להיותו מוזיקאי, א-ראס הוא גם עיתונאי. בעבר, היה כתב בעיתון הלבנוני א-סאפיר, וגם כתב באתר "אלמודון", אותו עזב מסיבות אידאולוגיות. בעברו, תאמינו או לא, עבד גם כבנקאי בפריז.
א-ראס גדל בטריפולי – מעוז האסלאם הסורי והשמרני, במשפחה מהמעמד הבינוני המחזיקה בעמדות שמאל.
הוא טוען שכתב את שיריו הראשונים כשהיה בן 11, ושהשירים הביקורתיים הראשונים שלו, מגיל 15, נכתבו בעיקר על מצוקת הפלסטינים – נושא עליו הוא ממשיך לכתוב גם היום.

גם על א-ראס הראפ הצרפתי השפיע רבות. הוא למד בבית ספר צרפתי ונחשף להיפ הופ הצרפתי לראשונה כאשר אחד המורים שלו נתן לו קסטה עם שירים אלה. המסרים הפוליטים שחזרו בשירים הצרפתיים בקסטה השפיעו עליו.
בשנת 2008 אחרי שהפסיק לעבוד כבנקאי בצרפת (עבודה אותה הוא תיעב), חזר ללבנון, כשהוא נחוש לעסוק במוזיקה ועיתונות – שתהפוך לפרנסה העיקרית שלו.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    […] Adonis – Eza Shi Nhar גם ההרכב הלבנוני המצוין אדוניס, אותם ראיינו זה מכבר, הוציאו שיר חדש בנובמבר האחרון. זהו הסינגל הראשון מתוך […]

  • DISQUS: 0