"הטוב, הרע והמכוער"- עומר אסייס על הצדדים השונים ביצירה של מיילס דייויס לרגל 89 שנים להולדתו

ביום הזה לפני 89 שנה, הגיח לאוויר העולם מיילס דייויס, חצוצרן ג'אז, מלחין, ופורץ דרך מוזיקלי מהיצירתיים בהיסטוריה של המוזיקה.

נתחיל בסיפור: לאחר אחת ההופעות שלו, נשאל מיילס דייויס מדוע עמד במשך שעתיים עם הגב לקהל. דייויס השיב בקולו המחוספס והלחשני שהוא לא עמד עם הגב לקהל אלא עם הפנים ללהקה.
הרגע הזה אולי מספר הכי טוב את הסיפור של דייויס. אמן שראה דברים כל כך אחרת מכולם, שגם סיטואציה שנראית לנו כל כך ברורה, היתה נראית לו שונה לחלוטין.
דייויס היה אמן פורה ומגוון מאוד, הוא ניגן ג'אז על סוגיו השונים, פיוז'ן, רוק מתקדם ואפילו אלקטרוניקה שנכנסה אי שם בתחילת הסבנטיז. אבל בגלל זה גם קשה לבחור מהדיסקוגרפיה העשירה של דייויס מה הכי טוב, או הכי חשוב, פשוט כי יש המון אלבומים.
אבל הנה שלושה אלבומים מצויינים, שונים מאוד אחד מהשני, וזה אולי יותר מהכל, הדבר שהכי מאפיין את דייויס.

הטוב:
Sketches of Spain – ברגע שהאלבום הזה התחיל להתנגן אצלי בפעם הראשונה, ניגשתי לאינטרנט לבדוק שאין מיילס דייויס אחר שבטעות קניתי את הדיסק שלו. אבל לא התבלבלתי.
אותו ג'אזיסט יצירתי ומופרע היה אחראי ביחד עם המלחין הקנדי ג'יל אוונס על אחד האלבומים העדינים ששמעתי.
דייויס ואוונס גייסו תזמורת שלמה ויצרו תמהיל של מוזיקת פולקלור ספרדית עם מוזיקה קלאסית, תוך כדי שדייויס מראה כמה לירי הוא יכול להיות. כל תו באלבום הזה עולה באיטיות ונסגר לאט לאט עד שהוא מתאדה מהפלוגלהורן או החצוצרה של דייויס. מי שמצפה לסולואים מהירים לא ימצא אותם כאן.

http://www.youtube.com/watch?v=tSGUPsAeL34

התזמורת המלווה, מעניקה לקטעים אווירה שקטה ונינוחה, לא מהסוג שדייויס רגיל לקבל מנגני הליווי שלו, אך השילוב הזה עובד כל כך טוב, שהמאזין המזדמן לא היה מנחש שהחצוצרן יוצא פה הרחק מאזור הנוחות שלו.
חסידי דייויס לא תמיד יזכירו את האלבום הזה כאחד האהובים עליהם, בעיקר כי הוא שונה כל כך ממה שדייויס בדרך כלל עשה, אולי הכי שונה לאורך השנים. אבל זה אלבום מעולה בעיקר כי גם מי שג'אז הוא לא כוס התה שלו יוכל להנות ממנו.

הרע:
Miles Smiles – בעברית זה נשמע קצת פחות טוב כי האלבום הזה לא באמת רע ואף הרחק מכך. אם הייתי צריך לתאר את האלבום באנגלית כנראה שזה לא היה Bad אלא יותר בכיוון של Badass. באלבום הזה מנגן הרכב שהיווה את החמישיה הגדולה השנייה של דייויס, ובו הוא גייס מוזיקאים מוכשרים בדמות הרבי הנקוק, ויין שורטר, רון קרטר וטוני וויליאמס. לבחור נבחרת כזו של אולסטארס זה מסוג הדברים שאתה יכול לעשות רק כשאתה מיילס דייויס.
לעומת שני האלבומים האחרים ברשימה, זהו אלבום ג'אז כפי שרובנו מדמיינים אותו. אבל איזה ג'אז.
זהו מפגש של חבורה מהמוכשרות בהיסטוריית הג'אז, בשיא כושרה ולאחר שעשתה חימום קצר ביחד בדמות האלבום E.S.P וניתן לשמוע מהרגע הראשון שהיכולת שלהם כקבוצה עברה כבר מזמן את שלב הגישושים.

http://http://www.youtube.com/watch?v=62p-CXrYmf4

לאורך כל האלבום ובמיוחד ב-"Gingerbread Boy" וויליאמס על התופים ורון קרטר מחזיקים את הקצב בתיאום מושלם, תוך כדי שקרטר מצליח גם לצבוע את המלודיות עם קטעי בס מהמשובחים ששמעתי.
דייויס ושורטר, אשר הלחין שלושה מהקטעים פה, נותנים פה תצוגת תכלית של איך ענקים צריכים לחלוק במה, בלי אגו, עם המון סבלנות ושיח הדדי שגורם לכל סולו ובמיוחד ל-"Circle" להיות מופת של דינמיקה.
הנקוק יודע ללכת אחורה ומסתפק בליווים מינימלים ומלאי טעם, אבל כאשר הוא מקבל את קדמת הבמה, הוא מראה שהסולואים שלו עומדים בקנה אחד עם שורטר ודייויס.
זהו אלבום שצריך לשבת במדף של כל חובבי הג'אז באשר הם, ולמי שלא נמנה עליהם, זוהי נקודת פתיחה מעולה.

המכוער:
On The Corner – לכל מי שרוצה לקבל את התמונה האמיתית של מי היה מיילס דייויס, זהו אלבום חובה. אז למה מדובר באחד האלבומים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריית המוזיקה? ולמה קראתי לו מכוער בכלל?
כי למרות שיש פה באס פאנקי ומקצבים מורכבים ועמוסי גרוב, המלודיות פה משחקות תפקיד משני. מיריית הפתיחה נשמע כאילו הן שם בכלל בטעות, יושבות חצי בקצב ורק מעטרות לעתים את הרית'ם סקשן, מה שגורם לאלבום להשמע בהתחלה כמו אוסף שרירותי של קקופוניה.
אבל הוא הרבה יותר מכך, הוא דוגמא מעולה לאיך מיילס דייויס ידע לקחת צעד אחורה ולתת את הבמה לאנשים סביבו.

כי לא הקלידים ולא החצוצרה של דייויס באמת עומדים בקדמת הבמה פה, וברוב הקטעים הם הולבשו לקראת סוף ההקלטה, פה הכוכבים האמיתיים הם כלי ההקשה.
הטאבלה והבונגוס אשר מגובים תמיד בלפחות סט או שניים של תופים, נשארים כמעט תמיד נוכחים, שומרים על הקצב כל הזמן, גורמים לכך שלמרות שיש הפרדה לרצועות, האלבום נשמע כמו ג'אם ארוך ומבולגן במיוחד שלא נותן למאזין להישאר אדיש אליו אפילו לא לשניה.
בזמן יציאתו הוא לא חרך שום מצעד והוא אחד האלבומים הכי פחות נמכרים של דייויס. אך למרות זאת נדמה שרק היום אפשר להבין מה הייתה תרומתו למוזיקה המודרנית. אפשר לשמוע מוטיבים דומים לתופים והבס החוזרים שנמצאים באלבום כמעט בכל סגנון של מוזיקה, מהיפ הופ ועד מוזיקה אלקטרונית.
למרות שהאלבום הזה הוא הכל פרט ל-Easy Listening, הוא משהו שכל חובב מוזיקה חייב לשמוע, ולו רק כדי להבין איך דייויס בנה את היסודות להרבה מוזיקאים אחרים שבו אחריו.

דייויס נפטר ב-1991 מסיבוכים של דלקת ריאות כשהוא רק בן 65, אבל החדשנות שלו ליוותה את הג'אז לאורך שנותיו הקריטיות, משנות הארבעים ועד לפתח שנות ה-90', ואת זה לא הרבה אמנים יכולים לזקוף לזכותם.
מזל טוב מיילס.

.