צילום: שי גולן
נועם דיין מביא איתו לארצנו הקטנה משבים מרעננים של מוזיקה שעושים אי שם, במקומות אחרים. מי שהוכתר על ידי ירון בן עמי כ"גיטריסט הבלוז הכי מסוכן בסביבה", הוציא לאחרונה אלבום חדש, שני במספר, ומחזיר אותנו אל חיקה של שיקגו של פעם, כשהוויסקי היה וויסקי והבלוז היה בלוז.
האלבום הראשון שהוציא היה בלוז אקוסטי, רובו קאוורים לשירים ישנים ואהובים ומיעוטו שירים של נועם. האלבום החדש הולך לכיוון לגמרי אחר: בלוז חשמלי, עם הרכב של בס-תופים-פסנתר-סקסופון ועוד כלים אורחים לפרקים (כולל יאיר דלאל בכינור!), ורובו שירים מקוריים של נועם.
נועם, האלבום הזה שונה מאוד מאלבומך הקודם, מה הוביל אותך דווקא לכיוון הזה, של הבלוז החשמלי?
"כשהכרתי את הבלוז התחלתי מבלוז חשמלי, ואחרי כמה זמן קרה התהליך הטבעי של לחזור אחורה לשורשים. הרגשתי ממש דפיקות לב כששמעתי את השירים שלהם, ורוב ההופעות שלי היו אקוסטיות כך שניגנתי את כל הדברים הישנים. האלבום הראשון היה מבחינתי ההזדמנות שלי לעשות מחווה לאנשים האלה ולהקליט את השירים שתמיד אהבתי.
עכשיו הגיע הזמן להגשים את החלום השני. הייתי דקה לפני טיול גדול ועמית המתופף שלח לי גזר עיתון שהוא ראה, שמשרד התרבות נותן מימון לאלבומים ישראלים חדשים. זה נתן לי דחיפה גדולה, אבל הדחיפה הכי גדולה הייתה שבאמת תמיד רציתי לעשות את זה. האלבום הזה היה לי בראש ובלב כל כך הרבה זמן ולא חשבתי שאני אצליח, זו הפקה מאוד גדולה. כשהקלטתי את האלבום הראשון לא היו לי שום אמצעים להקליט דבר כזה".
איך הגעת לבלוז?
"בצבא. הייתי בקורס מד"נים (מדריכי נוער) במחנה שמונים, וביום השלישי של הקורס מישהו שהיה איתי בחדר לקח גיטרה והתחיל לנגן בלוז. אמרתי לעצמי "וואו מה זה הדבר הזה?". עד אז ידעתי לנגן Am, C, D. בעצם גם F. ואז התמזל מזלי לחזור כל היום הביתה ופשוט לנגן".
חיית בשיקגו תקופה. זה היה מתוך רצון לספוג את המוזיקה?
"בטח. מהר מאוד הבנתי ששיקגו זה מקום שנשאר עם הבלוז כל ימות השנה, והחלטתי שאני חייב לנסוע לשם. טסתי להודו, ובהודו לקחתי טרמפ יום אחד עם ישראלי. הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות אחרי הטיול, ואמרתי לו שאני מתכוון לעבור לשיקגו, להוציא ויזה ולחפש עבודה. ואז, הוא אמר לי שיש מישהו מהמושב שלו בדרום שמנגן בלוז בשיקגו. הייתי בהלם. הוא השמיע לי הקלטות של בחור שנקרא גיא קינג שעושה בלוז חשמלי, נעשינו חברים, הגשתי ויזה, וטסתי לשיקגו. הציפיות שלי היו בשמים והבנתי עם הזמן שהבלוז שם הוא פחות הסגנון שלנו, אלא בלוז יותר מודרני. ועדיין יש שם כמה שעושים את הסגנון הישן".
למרות ההבנה שהבלוז בשיקגו הוא לא בדיוק מה שציפה לו, אי אפשר שלא להידהם מהאווירה ספוגת המוזיקה שנועם מתאר: "לא משנה לאיזה מועדון הולכים ואיפה מנגנים, כל יום בשלוש בלילה בקינגסטון מיינס יש ג'אם סשן וכולם באים. חבל על הזמן, איזה כיף". אבל שום דבר לא יכול להמשך לנצח, בטח לא חיים בכרך אמריקאי צפוף, ובסופו של דבר הג'אמים של שלוש בלילה נזנחו לטובת קיום פשוט יותר בארץ הקודש, שלשמחתנו אפשר את הוצאת שני האלבומים.
מה אתה מתכנן להמשך?
"יש לי רצון לבדוק כל מיני כיוונים מוזיקליים אחרים שלא קשורים לבלוז, על אף שאני עוד לא יודע איך הם ישמעו. אבל תמיד אני אחזור לבלוז, זה תמיד הבית. בנוסף אני מחכה עכשיו להופעות – תמיד רציתי לנגן בבתים של אנשים, בסלון, בלי שום הגברה, אני כל כך מחכה לזה".
וככה זה נשמע בהופעה:
גיטריסט הבלוז הכי מסוכן בסביבה? אולי המילה מסוכן פחות מתאימה לתאר את נועם, שכיאה לבלוזיסט הוא נעדר את אותה ארשת חשיבות עצמית שלעתים מלווה מוזיקאים, ומחליף אותה כלאחר כבוד בהנאה אמיתית מהמוזיקה ובחיוכים לקהל. הסאונד הן באלבום והן בהופעה הוא מהוקצע וחם, והנגינה נינוחה, מהסוג שגורם להשען אחורה, לעצום עיניים ולחייך באופן בלתי נשלט כמעט.
שני ההיבטים שהכי בולטים באלבום, ושעוברים היטב גם בהופעה, הם הנגינה המיומנת והשירה המלוטשת. אלו היו אגב גם שני ההיבטים שהכי בלטו באלבום הקודם, ומשמח שהקו נשמר באלבום החדש. נועם אינו משתייך לאסכולת הבלוזיסטים החורקים, שעל אף שהיא אהובה עלינו מאוד, אין ספק שנחמד לפעמים לשמוע מישהו שגם יודע לשיר. ובאשר לנגינה? אין מה לעשות, תמיד כנראה תהיה לנו הגאווה הפרובינציאלית של מדינה קטנה שמישהו בה מצליח לעשות את זה כמו באמריקה. האצבעות שלו מחליקות במיומנות על הגיטרה, אבל הוא מצליח להמנע מלהשמע טכני או מחושב מדי.
עיקר השירים בהופעה היו מהאלבום החדש, ונוגנו עם הרכב שכלל תופים, קונטרה בס, פסנתר וחצוצרה. לפרקים הצטרף גם המונד ששדרג מאוד את השירים לדעתי, והוסיף להם חספוס וקלילות מסוימים. שיר אחד בלבד ניגן לנו נועם לבד עם הגיטרה והסלייד – את A Whole New Land, שיר הנושא מהאלבום הראשון. אמנם האלבום השני הוא כולו עם להקה, אבל מותר לייחל שבהופעות הבאות, אולי לפחות בהדרן, נשמע עוד ביצוע אחד שחוזר לשורשים, כי וואו כמה שזה יפה.
השפעת אבות הז'אנר, ובראשם המלך שהלך לעולמו אך לפני שבוע (בי בי קינג, למי שפספס), מורגשת היטב: “Every time I'm bending a string you are right there with me”, הוא ספד כשהמלך הלך לעולמו, ובהופעה גם נוגנו שני קאוורים לזכרו. אבל מלבד הבלוז החשמלי של שיקגו, באלבום ובהופעה יש נוכחות מורגשת של הבן דוד המתוחכם – הג'אז, הן בתחושה הכללית, הן באקורדים ג'אזיים שמוצאים דרכם לשירים, והן בהקפדה על סולואים של כל הכלים – גינונים שבבלוז לא תמיד נוכחים. לאזנים חובבות בלוז, בכל פעם שיש יותר משלושה אקורדים בשיר, הגוף נדרך ואומר חשדני. אבל אל דאגה, ברגע שהאצבעות של נועם נוגעות בגיטרה כל השרירים חוזרים להיות רגועים ושמחים בחלקם, התווים חוזרים למקומם והבלוז הנינוח של שיקגו יוצא אלינו מהגיטרה.
אחד השירים החביבים עלי באלבום הוא Plays the Blues and Proud. בשיר הזה נועם מכניס אותנו לעולם "הרמות הגבה" שהוא בוודאי נתקל בהן יותר מפעם אחת, על הבחירה דווקא בבלוז ככיוון מוזיקלי ועיסוק. שורת המחץ מהשיר: I can’t recall choosing this profession, but there’s nothing else these fingers wanna play, בהחלט מתמצתת תחושה שהרבה בלוזיסטים, אבל גם הרבה חובבי בלוז יכולים להזדהות איתה. למה בלוז? כי זה חזק מאיתנו.
צילום: שי גולן
COMMENTS