הכל התחיל ב-1971, כשהחבורה ההזויה הזאת ברחה מאנגליה בגלל חובות לממשלה; הם פחדו שיביאו להם הוצאה לפועל. מיק וביאנקה ג'אגר חלשו על פריז. קית ריצ'רדס התנחל בוילה ליד ניס. השאר נזרקו בדרום צרפת. הם לא מצאו אולפן נורמלי להמשיך לעבוד בו על האלבום הזה, אז הם הכשירו את המרתף בוילה של קית להקלטה, בעיקר הודות לאולפן הנייד שהם בנו עוד ב-68, עם קונטרול בתוך קרוואן, כי היה להם קשה עם השעות הקבועות באולפנים של אחרים. העבודה עליו התחילה ביוני… והוא באמת אלבום הקיץ שלי. בדיוק כשהשמש מתחילה לנסות לייבש את הביצות אני דוחף אותו ברדיו של האוטו, דיסק מקורי מניו יורק עם השם של אבא שלי על העטיפה. העטיפה אייקונית, מיתית. אפילו בסטנדרטים של הסטונז, וכמעט כל עטיפה שלהם יפהפייה.
ההקלטות הלכו חרא. השעות היו מופרעות, שמונה בערב עד שלוש בבוקר, שוב ושוב. הבעיה הייתה שלא כולם תמיד הגיעו. הסיבה לכך הייתה כנראה כל ההרואין שקית ריצ'רדס דחף אז. מספרים על טונות של הרואין שעברו בוילה הזאת, וכמו פרפרים לאש, זה כאילו משך אליה כל נרקומן חולה נפש באיזור. לתקופה מסוימת גם וויליאם בורוז וגראם פארסונס שרצו בה. תאקלים עם המשטרה הצרפתית גרמו לריצ'רדס להתנרמל, אז הוא הפסיק להביא כל כך הרבה הרואין, והייתה גם תקרית… פארסונס נזרק משם בסופה.
הסטונס. פחד ותיעוב בטירה בצרפת.
האלבום הלבן, סנדיניסטה, בלונד און בלונד, דה וול, קוואדרופוניה, ביצ'ז ברו. אפילו רדיו בלה בלה; הסימפטום הזה עובר כמו חוט דיג אצל כמעט כל להקה או מוזיקאי גדול. תופעת האלבום הכפול המפוזר, שמתפרע למקומות שונים קרובים ואקזוטיים, גם הרולינג סטונז היו שם, הם קראו לזה אקסייל און מיין סטריט, כנראה השם הכי נכון בהיסטוריית המוזיקה, והקליטו את האלבום כאילו דרך מנסרה. נכנסו רוקנרול, יצאו מפורקים ליסודות: גוספל, קאנטרי, בלוז, סול.
"אקסייל" הוא אחד האלבומים האלה שאפוף במיתולוגיה ושמועות; הסיבה לכך היא שהוא רופף, הוא תמיד על סף התפרקות, לא ברור מה מחזיק את העסק הזה מחובר. זה לא היה קית ריצ'רדס, לפי השמועות: הוא זורח באלבום הזה, הוא והגיטרה שלו מופלאים, הבעיה הייתה שהוא היה עסוק יותר בתחביב ההרואין שלו, וזה לא היה מיק ג'אגר, הוא העדיף לשתות ולזיין את אשתו הטרייה. הלהקה עם הכי הרבה ארוס בעולם המוזיקה נתקעה בשלב הסקס, סמים. וכל בעיות הליינאפ האלה גרמו שהרבה פעמים השירים אולתרו על המקום, בדרך כלל פשוט על ידי מי שצץ במרתף. כך 'הפי', שיר מספר 10, נוצר כשקית ריצ'רדס הגיע מוקדם להקלטות, אבל חוץ מהמפיק והמתופף המחליף לא היה אפילו מי שיופתע מזה. הוא הרים את הגיטרה וניגן את הריף. הם החליטו שזה טוב לאלבום. חלק מהשירים נשארו מההקלטות של סטיקי פינגרז אבל נשמרו בסוד. מיק ג'אגר אמר שהם לא רצו שאלן קליין יקח אותם, כמו שהוא לקח את 'וויילד הורסס' ו'בראון שוגר' אחרי שהחוזה ביניהם פקע.
ככה זה עבד… בסופו של דבר ההרכב של אקסייל און מיין סטריט היה, פורמלית, צ'רלי ווטס, מיק טיילור, בובי קיז, ג'ימי מילר, מתופף מוכשר שהחליף את ווטס בתפקיד התופים של 'הפי' ו'שיין א לייט', וכן, מיק גא'גר כשהתאפשר לו, והבאסיסט ביל ויימן, כמעט אף פעם לא.
ויימן תמיד היה אאוטסיידר, מאז שהצטרף ללהקה ב 62; מבוגר, אינטלקטואל, נשוי, סאחי… הוא לא אהב את אווירת סדום ועמורה בוילה של ריצ'רדס. עדיין יש לו קרדיט בשמונה שירים, למרות שטען שמגיע לו יותר. שנים לאחר מכן הוא סיפר בראיון על אותה תקופה, על מחנה הנרקומנים של ג'ימי מילר וריצ'רדס, בובי קיז ומיק טיילור, ואפילו הטכנאי אנדי ג'ונס, לעומת מחנה הסאחים של צ'רלי ווטס, שלו ושל ג'אגר.
חלק מהשירים המוצלחים ביותר באלבום, ביניהם 'ריפ דיס ג'וינט', 'רוקס אוף', 'קזינו בוגי', 'ונטילייטר בלוז' ו'טרד און דה ראן' למעשה לא נחתמו בוילה וילקולה של הנרקומן הגאון; חברי הלהקה המשיכו לעבוד עליהם באולפני סאנסט סאונד בהוליווד (יותר מדי שמות: סם קוק, ג'ניס ג'ופלין, מיילס דיוויס, סליי אנד דה פמילי סטון, דילן, הדורס, לאב…) שם העמיסו ופוצצו והעשירו אותם בפסנתרים וקלידים, קולות שניים, עוד גיטרה, באס… אם צרפת קברה אותו בסליז וטירוף, עיר המלאכים רוממה אותו בחסד, ביופי טהור.
'טורן אנד פרייד' ו'לאבינג קאפ', שני השירים הכי קדושים באלבום, הוקלטו לחלוטין באל.איי. איזה שבר. לוס אנג'לס הקימה את הילדים הכי רעים של הרוקנרול מתוך הזיות האפר של עצמם, כמו פיניקס שחור עם מבטא קוקני; הפוטוסינתזה הלכה ראש בראש עם בעיות הסמים של ריצ'רדס, ומיק ג'אגר, שהיה בחזקת נעדר כל פארסת צרפת, תפס את המושכות וחזר להיות מנהיג של להקה; הוא הביא את דוקטור פאקין ג'ון (!) ובילי פרסטון כדי שתפקידי הקלידים יהיו אחושילינג תפקידי קלידים, והשתמש בקשרים שלו כדי לגרור לתוך האנדרלמוסיה הזאת את המיטב של זמרי וזמרות הליווי בעיר, ככה שאף אחד לא ישכח את הדבר הזה. הריחות והצלילים החריפים של הגוספל נוספו לאלבום אחרי שביקר בכנסייה אוונגליסטית סמוכה.
זה אלבום מולאטי, כי זה אלבום שחור שעשו אנשים לבנים מתוך כבוד והערצה, לא רק לבלוז וסול, אלא לתרבות. יש בו המון זרמים באלבום הזה, המון כיווני רוח. לא הייתה לו ברירה אלא לצאת כפול. מצד אחד מושכים ריצ'רדס וניס שלו אל הסליז, מאורות אופיום ועשן כחול, בלוז עכברושים בין פתילים שרופים ברחובות ביוב חשוכים. הוא ואניטה, חברה שלו אז, היו מאוד קשורים, אחד לשני, וכל אחד למזרק, כמו צ'רלי פארקר, כמו מיילס דיוויס.
מצד שני מיק והמלאכים, מיק וביאנקה וג'ייד הקטנה שרק נולדה, מיק אל החיים, אל האור והאוויר והמשמעות, משקפי שמש בהירים ובירה על חוף זומה, מקסימום וויסקי, ודרשות גוספל בכנסייה קטנה מאחורי ביצה, מתייבשת לאט באמצע יוני, כמוני, אני והדיסק הישן מניו יורק.
COMMENTS
מקסים.. ומעביר את התחושות של האלבום..
גאון