"לעבד את הכאב"- ציפי פישר על האלבום החדש של סופיאן סטיבנס

carrie lowell

אחד הפוסטים הכי פופולריים שכתבתי לקולמבוס היה על סופיאן סטיבנס. אני חושבת שזאת משום שהוא מצליח לייצר חיבור רגשי חזק אצל המאזינים שלו שאם מתארים נכון, אז כל מי שמכיר את המוזיקה שלו יכול למצוא את עצמו בתיאור. יש לציין שלמרות אהבתי הגדולה אליו, אל האלבום החדש שלו ניגשתי קצת בחשש. אני לא מהמחנה שממש לא סבל את האלבום ה"אלקטרוני" שלו "אייג' אוף אדס", האלבום האחרון שהוציא אשר פילג את מעריציו כמו "קיד A" של רדיוהד, אבל אני מודה שבניגוד לאלבומיו האחרים, לא מצאתי את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב. בעוד שאני מבינה את הצורך של סטיבנס להתנער ממחויבות לסגנון מסיום ולרצון לערוך ניסיונות מוזיקליים, התוצאה הייתה אלבום שהרגיש יותר כמו מיצג אמנותי מאשר סיפור אישי. הוויתור המסוים על הסיפור האישי לטובת הקונספט (ואגב, כל האלבומים של סטיבנס הם אלבומי קונספט, אבל בקודמים הוא הצליח לשלב את הקונספט לטעמי בצורה יותר מוצלחת) הוא מבחינתי ויתור על החיבור אותו תיארתי בהתחלה, שהוא אחד המאפיינים החזקים של סטיבנס. הסינגלים שיצאו רמזו שהפעם סטיבנס שוב שינה את הגישה, אבל היה צורך להקשיב לכל האלבום כדי לקבוע מה הכיוון החדש שלו. מה שגיליתי הוא שלא רק שסטבינס חזר לסגנון אקוסטי יותר, אלא זהו בעצם האלבום האישי ביותר שהוא אי פעם יצר.

האלבום "קארי ולוואל" נוצר בעקבות מות אמו הביולוגית של סטיבנס, שכמעט ולא הייתה נוכחת בחייו. בנסיבות כאלה, קשה להעריך בצורה אובייקטיבית את האלבום. נגיד והוא לא כל כך מוצלח, איך אפשר בכלל להעריך איכותית מהי התגובה הנכונה למותה של אם? הקושי בלהתייחס בצורה קרה מתגבר עוד יותר מכיוון שהשירים של סטיבנס כנים ופגיעים מאוד, רמת האינטימיות הרגשית הגבוהה שהוא מייצר בהם היא כמעט קצת יותר מדי. מבחינה מוזיקלית הוא עושה כמעט ריסטארט לאלבום "מישיגן", וכמו במישיגן העיבודים עצמם חשופים ופשוטים מאוד, כמעט ללא תופים או כלי מיתר ונשיפה. יחד עם זאת, יש ב"קארי ולוואל" נגיעות אלקטרוניות שמצביעות שזו לא חזרה מוחלטת למה שהיה, אלא ניסיון לשלב את הסגנון של האלבום "אייג' אוף אדס" עם סגנונות שקדמו לו.

באלבום סטיבנס מאפשר לעצמו להביע תערובת של רגשות כלפי אמו (קארי), בצורה מבולגנת וללא סינון. יש בו חרטה על כך שהם לא הכירו יותר טוב, הכרת תודה על הימים הטובים בילדותו בהם הוא בילה עם בן זוגה (לוואל) של האם יחד אתה, פחד שמא הוא יירש ממנה את חוסר היציבות הנפשית שגרמה לה להתנהג בצורה כל כך הרסנית. אבל גם מתוך הכאב על האובדן הגדול מבצבצת השלמה, ידיעה שזאת הפעם האחרונה בהחלט שבה היא תיטוש אותו, אחרי נטישות חוזרות ונשנות במהלך חייו. האלמנט של התרפיה הפסיכולוגית מאוד בולט, במיוחד בשיר "הדבר היחידי" ובו סטיבנס חוזר שוב ושוב בפזמון "האם עלי לעקור את עיני?". משפט זה מתייחס למיתוס של אדיפוס, מיתוס מרכזי בתיאוריה הפרוידיאנית, רק שהחטא כלפי האם שעליו הוא משלם הוא עודף ההזדהות איתה: "כל דבר שאני רואה/מרגיש, איכשהו חוזר אלייך". מהו אם כן, הדבר היחידי המוזכר בכותרת השיר שמונע מסטיבנס לפגוע בעצמו מתוך הדיכאון של ההתמודדות עם המוות? אני חושבת שזו המוזיקה עצמה, הכוח היצירתי שבו שמאפשר לו להתמודד עם המקום המאוד אפל בו הוא נמצא.

sufjan stephens2

אני אודה שהביקורת השלילית על האלבום בה נתקלתי, שמצביעה על מונוטוניות מסוימת שקיימת באלבום היא לא לחלוטין מוטעית. אבל אני חושבת שהמילים של סטיבנס כל כך ישירות וחזקות, שהוא לא הרגיש צורך לעטוף אותן בעיבודים מתוחכמים, כמו שהוא ללא ספק הוכיח בעבר שהוא יודע לעשות. זהו אלבום שצריך לקחת במנות קצובות, אבל נמצאים בתוכו רגעים של יופי וכנות מעוררי השראה, וחבל להפסיד אותו רק בגלל שהקשבה במכה אחת יוצרת אפקט מתיש. הקשיבו לכל שיר בנפרד, הקשיבו למילים היטב, ותמצאו בו תובנות על החיים, אהבה, מוות ואיך כל אחד מהם מתקשר לאחר המוגשות ברגישות שרק סטיבנס יודע לנפק. יפה במיוחד הוא השיר "כולי רוצה את כולך" שהוא בין היחידים שלא מתייחס ישירות לאם, בו הוא מדבר על מצב של חוסר ודאות שקיים בינו ואהוב הנראה "כמו פוסידון" על המיטה. בתור בוגר מדופלם של אסכולת מייקל סטייפ לטשטוש מגדרי, לשם שינוי סטיבנס לא משתמש בשפה האנגלית לטשטש את כינויי הגוף של האדם עליו הוא מדבר. המצב הרגשי המעורער של סטיבנס גם מאפשר לו לדבר בחופשיות רבה יותר על הצורך להיאחז במין ואהבה כדי להתגבר על התקופה הקשה אותה הוא עובר.

אם כן, "קארי ולוואל" הוא אלבום המשקף משבר נפשי שהטריגר שלו הוא אבל על מות אדם חשוב ליוצר, ובכך הוא מצטרף לשורה הראשונה של אלבומי מופת שעוסקים בנושא זה כמו "על קסם ואובדן" של לו ריד. הייחודיות באלבום הזה היא שהוא נוצר מתוך סוג של מבט חיצוני, טיפה מנותק מהרגשות החזקים מאוד שהוא מתאר, ולכן זהו לא אלבום של דיסטורשנים או דכאון שמצמית כל רגש אחר. יש בקולו של סטיבנס בעיקר חמלה כלפי אמו, הוא שולח אותה ממנו לשלום תוך כדי שהוא סולח לה על החסרונות שלה שגרמו ליחסים ביניהם להיות משובשים. אותה נימה של רוך ועדינות, המבוטאת גם מוזיקלית בלחנים ההרמוניים, מקלה לנו כמאזינים על ההתמודדות עם העצב והכאב המתוארים באלבום.
עוד מקור לנחמה אפשרית (שאולי מכזיבה) הינה האמונה של סטיבנס, באלבום מופיעות מספר פעמים בקשות לאל/ישו שיפסיק את הכאב אותו הוא חש, שישנה אותו בצורה דרסטית. עבור חלק ממעריצו הדתיים יותר (אלה שהכי אוהבים את האלבום הדתי שלו "שבעה ברבורים") החיבור בין התמות הדתיות כמו בשיר "אין צל מתחת לצלב" לדיבור על פעילות של יציאה מכלל שליטה- מין, שתייה מופרזת, סמים ותרופות הרגעה- הוא פוגעני ואפילו מעיד על כפירה, אבל בעיני הדבר מעיד על ההעזה של סטיבנס לדבר בלי צנזורה, לכתוב בדיוק את מה שהוא מרגיש. סטיבנס הוא אמן קפריזי שלא ניתן לנחש מראש את המהלכים שלו- הוא נגע בפרויקטים שלו בז'אנרים מוזיקליים מגוונים כמו פולק, פופ תזמורתי, ראפ, אלקטרוני, מוזיקה קלאסית מודרנית – אבל לדעתי הוא ערך קפיצת דרך משמעותית באלבום הזה מבחינת הכנות הרגשית שבו. העלייה במדרגה הזו ללא ספק תשפיע על היצירות הבאות שלו, בלי קשר לאיך הן יישמעו.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar
    Fever 3 שנים

    אלבום מעולה, ביקורת מעולה. האלבום אמיתי, מרגש, וכנה (כמה שזה חסר במוזיקה שלנו…)
    לטעמי, בנתיים… אלבום השנה.
    בנוגע לage of adz שיהיה ברור-
    על כל חסרונותיו ״מופק מדי״ ״קונספטי מדי״ (יש דבר כזה?) ״יותר מדי אלקטרוני״,״ עמוס״, ״מנסה יותר מדי״, ועוד כל מיני דברים שנאמרים על האלבום הזה שלו (לא רק פה יצא לי לראות את זה, לצערי גם בפיצ׳פורק המקוללים לא מחמיאים ליצירת המופרת הזאת).
    Age of adz הוא אלבום העשור נקודה. לפחות בנתיים, עד שיצא משהו בקנה מידה כזה.
    צריך סבלנות כדי להבין כמה האלבום הזה גדול, מרגש, עוצמי, יצירת המופת של המוזיקאי הענק והמיוחד הזה. והוא גם יודע את זה.
    אחרי שאדם מעמיד כזה אלבום, ונותן לך כ״בונוס״ יצירה בת 24 דקות שלא מלאה רק ברעשים, אתה מבין שמדובר פה במשהו באמת גדול.
    אירוני שkid a יצא ב2000 וage of adz ב2010… או שלא?

  • DISQUS: 0